ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: מקץ
פרשה נוכחית: ויגש
פרשה הבאה: ויחי
 


הרוצה שיחכים - ידרים

הרב ליאור אנגלמן

הרוצה שיחכים - ידרים, ובדרום מתלקחת אש. יש באש הזאת כדי להרוג ולפצוע, תושבי הדרום וחיילי צה"ל חווים זאת על בשרם, אבל יש בה גם כדי ללמד אותנו כמה דברים.
האש הזאת שלפתע התלקחה מזכירה לנו שהיא בוערת שם כל הזמן, בלהבה נמוכה. ושיש לנו אחים שם, בדרום, שנושאים בגבורה גדולה את מחיר "העצימות הנמוכה" כבר שנים ארוכות. ולא, הם לא עוזבים ולא מתכוונים לעבור למקום אחר, כי מחלחלת לה הכרה פשוטה, אם זה שלנו זה שלנו, ואף בריחה לא תפתור את הבעיה, היא רק תחריף אותה.
תחת האש הזאת שיצאה משליטה אי אפשר לבוא לדרום ולהקיש על דלתות התושבים, אולי לא אחראי, אבל כולנו כבר בעלי ניסיון, גם הסיבוב הזה עתיד להיגמר, ולאחריו ימשיכו תושבי הדרום לחשוק שיניים. וכאן תפקידם של אנשי המרכז והצפון - לקבל החלטה אישית על היום שאחרי. מספיק יום שישי אחד, להדרים, לקנות ממתקים במכולת שכונתית בשדרות, אופקים או נתיבות, להוסיף פתק קטן של מילה טובה, לבקר בבתים ולחלק. סתם כדי להכיר תודה למי שכעת נושא בנטל בשבילנו, כדי לומר שאנחנו לא שוכחים גם כשהמרחבים המוגנים נדחקים לשולי החדשות.
מה שהצית את האש הפעם, גם הוא שווה לימוד - מבצע חשאי ומסוכן מאין כמוהו שבוצע בתוך עזה נחשף והסתבך, והאחד שהתגלה מעיד על מבצעים רבים שנעשים הרחק מן העין וזוכים להצלחה שקטה. ופתאום אתה מבין שבזמן שאנחנו יושבים בסלון הבית ומלהגים עם חברים על המצב הביטחוני, ויודעים לומר בנחרצות שצריך לעשות כך וכך ואיך לא עושים שום דבר, בדיוק באותו זמן יש נשים נשואות אימהות לילדים שמחכות לאיש שלהן, שמי יודע איפה הוא ובאיזו סכנה הוא מסתכן עכשיו, כדי שאנחנו נוכל להמשיך לפטפט בשלווה.
ופתאום בנפילתו של אותו סגן אלוף, עלום שם ועלום גבורות, מתברר לנו שבעולם שלא חדל לפרסם ולשתף, לצלם את עצמו לדעת ולהפיץ בכל רשימות התפוצה, יש גם אנשים אחרים שלהם דומיה תהילה. אילו היו מספרים היו מתפרסמים ברגע. אבל הם לא חלק ממרוץ החשיפה שאחז בעולם. הם פועלים בשקט ובצניעות מתחת לפני השטח. יש כאלה במוסד, יש כאלה בשב"כ, בצבא, יש כאלה באזרחות, אנשי חסד שאיש לא יידע על מפעליהם, ויש כאלה בבית המדרש, מסוגו של רבי חנינא בן דוסא, שכל העולם ניזון בזכותם, והם- די להם בקב חרובים. יש אנשים שמחזיקים את העולם והעולם איננו יודע. יש כאלה שלא זקוקים שהעולם יידע. הם ובוראם יודעים ודי להם בזה.
ואם כבר מביטים דרומה, נזכרים גם באחינו שהוצאו מבתיהם שבגוש קטיף מתוך אשליה שאם רק יפסק הכיבוש ולא נשלוט בעם אחר יבוא השקט המיוחל. ורוב אנשי הגוש מתגוררים היום בדרום. ומתבקש לבקש מהם סליחה.
וכמו תמיד קולות מלחמה יעוררו דיבורים על שלום, והשבת נקרא בבתי הכנסת על הסכם השלום הראשון שנחתם בין ישראל לאויביו. היה זה יעקב אבינו, עוד בטרם זכה לשמו ישראל, שכרת ברית שלום וליתר דיוק הסכם אי-לוחמה עם לבן שביקש לעקור את הכול. תכנית השלום של יעקב מרתקת, היא כמובן מבוססת על הדדיות, יעקב לא יפגע בלבן (מעולם לא חשב לעשות זאת) ולבן לא יפגע ביעקב (חשב גם חשב), אבל חשוב מזה, היא מלמדת איך עושים שלום. יעקב אבינו לוקח אבן אחת גדולה ומניח אותה ניצבת. אחר כך הוא מצווה על בניו ללקט אבנים וליצור גל של אבנים. כלומר, כל אחד מהשבטים מביא את חלקו ומתאחד עם השבטים האחרים. במילים אחרות, הסכם השלום עם לבן מתחיל בהסכם שלום ואחדות בתוכנו, כשזה מתממש ממילא אי אפשר לפגוע בנו.


תגיות: כוחות הבטחון | הגירוש מגוש קטיף | דרום הארץ | ישובי עוטף עזה



מאמרים נוספים מעלון פרשת ויצא תשע"ט:
לימוד משנה - הרב שלמה אבינר
אני מכורה לאינטרנט - הרב שלמה אבינר
תתן אמת ליעקב - הרב אלישע וישליצקי
שַׁעַר הַשָּׁמָיִם - הרב זיו רוה
בית יעקב - הרב דוד לנדאו
בית חלומותיי - הרב חגי לונדין
אמת - הרב יורם אליהו
"ואנכי לא ידעתי" - הרב יואב מלכא
בדיחידוש - הרב יואב מלכא

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: