המוּכּר” החשוב והמיוחד

שלוש מדרגות בגאווה” כך שמעתי פעם מהרב יום טוב חשין; המוכר” החשוב” המיוחד.
המוּכּר – כל אדם חפץ להיות מוכּר” כלומר לאו דווקא מפורסם” אלא שיכירו אותו בסביבתו הקרובה” לכל הפחות היכרות בסיסית” כלומר שיידעו את שמו. יש להניח שאדם שחי בקהילה קטנה ומגלה לאחר כמה שנים שחבריו לקהילה אינם יודעים את שמו” ייפגע עד עמקי נשמתו” אולי אפילו ישקול לעבור מקום” הרי שם זה דבר כל כך בסיסי.
החשוב – לרוב האנשים לא די בכך שמכירים אותם בשמם” הם מטפחים איזו חשיבות שמאפילה על שמם הפרטי” כזו שמגדירה אותם ומעניקה להם כבוד. “הטייס”” “דוקטור”” “תלמיד ישיבת…” “סטודנטית לתואר שלישי ב…”” “מומחה לענייני…”” “הרב”” וכו’. אין כל פסול בתארים הללו” הרי הם מבטאים את מעשיו של האדם וכישרונותיו. הבעיה מתחילה כאשר התואר הוא המגדיר של האדם” וכאשר הוא מכור לצורך שיידעו את תאריו. (תמיד בהקשר זה משעשעות אותי מודעות בנוסח ‘אוטו מרופא’. מה זה אומר? שבכל בוקר הוא בודק את הרכב עם סטטוסקופ?) אדם כזה נעשה תלוי בהגדרות הללו” הן שנותנות לו את ערכו” ובלעדיהן הוא אבוד. זו אחת הסיבות למשברים שעוברים אנשים אחרי שפרשו” או חמור מזה שפוטרו” מעבודתם” באחת הושלה מהם החשיבות ואין במה להיאחז.
המיוחד – כבר לא מסתפק בחשיבות שתגדיר אותו” שהרי רופאים” מומחים וסטודנטים לתואר שלישי יש הרבה. הוא זקוק לחשיבות שתהא מיוחדת רק לו. הוא צריך להיות המומחה מספר אחת לענייני המזרח התיכון” הוא צריך להיות מצטיין דיקן” הוא חייב להיות מקום ראשון. מקום ראשון זה מחייב” אומרת הפרסומת” אבל למען האמת הצורך במקום הראשון מחייב אותך בעיקר להתבונן אחורה ולוודא שלא נשקפת סכנה לכיסאך” שמא מישהו חורש מזימות נגדך. המיוחד פגיע יותר מהמוכר שדי לו שיידעו את שמו” ופגיע יותר מן החשוב” הוא בדאגה מתמדת להיות חשוב שבחשובים. להיות ראשון זה מעייף…
ליוסף בן השבע עשרה היו את שלוש המדרגות הללו – הוא היה מוכר” כלומר היה לו שם “יוסף”” שם בעל משמעות עצומה לאמו” “אסף ה’ את חרפתי”. היתה לו גם חשיבות. הוא היה אחד השבטים” אח בין האחים. חשיבות שבאה לידי ביטוי בכתונת שהיו לובשים כל האחים” כך על פי חז”ל. אבל יוסף היה גם מיוחד” היתה לו כתונת פסים” כלומר כתונת בעל חשיבות מיוחדת” על פי חז”ל חשיבות שבאה לידי ביטוי ב”משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף”. הוא היה בן הזקונים” הבן החכם” על פי התרגום.
את רגע השלכתו אל הבור מתארת התורה כך: “ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו” ויפשיטו את יוסף את כותנתו את כתונת הפסים אשר עליו”. הם מפשיטים אותו משלושת אלה:
“ויפשיטו את יוסף” – הם מפשיטים אותו מן המוכר” כלומר מפשיטים ממנו את השם יוסף. במקום שמו הם מצמידים לו את שם הגנאי “בעל החלומות”.
“את כותנתו” – הם מפשיטים ממנו את כותונת החשיבות” הוא אינו נקרא בפיהם “אח”.
“את כתונת הפסים אשר עליו” – הם מפשיטים ממנו את הייחודיות שלו” את כתונת הפסים המיוחדת רק לו.
שם בבור” עירום ועריה” בלי אף סממן של חשיבות” תחת פני האדמה” קונה יוסף את מדרגת עוּל העין” כבוד אין בבור ותהילה חיצונית אי אפשר לקבל” ושוכן הבור צריך להתמלא מחולייתו ומבוראו” בלי להיות תלוי בעיניים המביטות בו מן החוץ. זו מתנה אדירה שאפשרה לו לעמוד בפני האיום הגלוי והסמוי של אשת פוטיפר” שאלמלא ייענה לה יוכפש בכל הממלכה וייזרק לבור. הוא כבר למד לחיות בבור בלי להיות מוכר חשוב ומיוחד בעיני הבריות” רק בעיני אלוקיו. זה גם הכוח שישמור עליו בתוככי הממלכה המצרית כשיעלה לגדולה לא להתמכר לכל מה שזר לו. להישאר יוסף הצדיק” כמות שהוא.