וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים
רש”י
בֶּן זְקֻנִים – שֶׁנּוֹלַד לוֹ לְעֵת זִקְנָתוֹ. וְאוּנְקְלוּס תִּרְגֵּם “בַּר חַכִּים הוּא לֵיהּ” – כָּל מַה שֶּׁלָּמַד מִשֵּׁם וְעֵבֶר מָסַר לוֹ. דָּבָר אַחֵר: שֶׁהָיָה זִיו אִקּוּנִין שֶׁלוֹ דּוֹמֶה לוֹ.
הצדיק” בפרט לעת זקנתו כשהוא “מצטמק ויפה לו”” מעוּבּרִים ביוצאי חלציו תמציות קדושת גופו” טהרת נפשו ורוחו” וכל אלה נמסכים בטיפת זרעו הקדושה ומניחים בתולדותיו את ברכתן. מה שאין כן בשנותיו המוקדמות יותר של הצדיק “טרם התברר יפה ועדיין מעורבים ונאחזים בו סיגים וממילא גם תולדותיו כיוצא בו. ולכן כשרוצים לציין מעלת יוסף” עובדת היותו בן זקוניו של יעקב היא עיקרית. ואחרי ידיעה זו שיוסף הוא תולדה מאוחרת ומעולה” יובן מדוע הנו “בר חכים” וכלי מבורך להריק אליו מכליו של יעקב בעין יפה שביפה את עיקרי ופרטי חכמתו: “כל מה שלמד משם ועבר מסר לו”” כעניין “משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע” להורות עד כמה נתעצם כוח הרב בתלמידו וכוח האב בבנו הנולד לו לעת זקנתו עד שאפילו “זיו איקונין” של יוסף דמה להפליא ל”זיו איקונין” של יעקב שמורה על ההידמות היותר עליונה” עד שיפי נשמתו של יעקב זרחה על פניו של יוסף ולא נדמה לו רק בתוי הפנים גרידא. וכעניין ההבדל בין “יפה תואר” ל”יפה מראה” שהראשון מציין שלמות היופי החיצון (“יחס הזהב” “או חתך הזהב” הנזכר בחוכמת יוון) ולעומתו “יפי המראה” מציין זריחת אור הנשמה על הפנים.
ועל דרך דרש נֹאמר שתולדות חוכמתו של אדם משובחות יותר כ”שנולדות לו לעת זקנתו” מִבְּעֵת צעירותו וכדחז”ל: “זקני תלמידי חכמים ככל שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם… כי רק אז מִתְרצה נשמתו למסור לו מפירות חוכמתה הפנימית: “בר חכים הוא לנשמתו” ומוסרת לו מסתרי סתריה והולך הוא מחיל אל חיל עד אותה המדרגה ש”זיו איקונין” של חוכמתו הגלויה” “תורה דיליה” שרכש בעמל לימודו הולמת להפליא את “דיוקן” נשמתו הפנימית זכר לתחיית המתים.
