ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: בחוקותי
פרשה נוכחית: במדבר
פרשה הבאה: נשא
 


לזכרו של רבינו הרב אלישע

הרב אריה מרזר

הרב אריה מרזר
כל כך קשה לנסות לקמט במילים, אישיות שכל חייה חתרה אל מעבר למילים, להגדרות ולסיסמאות.

רבינו הרב אלישע היה מחנך. הוא יצר נפשות. הוא חזר על אמיתות אינספור פעמים, והדברים שכוונו ישירות אל הנפש חדרו לשם, עמוק מאוד, הרבה מעבר לשכל. הם הפכו להיות החיים בעצמם.
הוא חינך אותנו לחשוב, לברר, לא להעתיק, לאמת הכל בליבנו, להיות נקיים מססמאות.
הוא היה משנן באוזנינו על הפירוש הפשוט של המשנה ב'אבות' (א, ד') 'והוי מתאבק בעפר רגליהם' את פירוש רבי חיים מוולוז'ין ש'מתאבק' לשון מאבק. דהיינו שב באבק רגליהם של חכמים, אך תתאבק, תשאל, תברר, תאמת, רק כך הדברים יהפכו להיות החיים בעצמם ולא 'פלקטים' כלשון הרב.
היו לו המון חיילים, המון תלמידים שראו בו מורה דרך וחשבו מה הרב היה עושה או אומר בסיטואציה זו או אחרת, ציבורית או פרטית. אך הוא לא היה מפקד, הוא היה מורה דרך להמונים רבים אך מעולם הוא לא הורה.

הרב אלישע היה איש אמת לאמיתה.
היתה לו אמת חדה אך מאוד רחבה. אמת לא מתפשרת, אך מאפשרת ומכילה בתוכה המון פנים וגוונים, אמת שאוהבת את השלום, את התמונה השלמה, את השלימות.
אמת שבענווה גדולה רואה בכל גוון וציבור פיסה ממנה. לכן היא לא יורה ושוללת, אלא מקרבת, מאחדת, יוצרת חיבורים ולכן כ"כ הרבה סגנונות וגוונים מצאו בה מקום. מקום בלב של מי שחי את האמת הזאת וכל כך אהב, כיבד והרגיש שיריים לכל.
הוא תבע דיוק בלימוד ודיוק בחיים, מין שלמות כזו. הוא צעק שלא יתכן לדקדק רק במה שמכניסים לפה אלא במה שמוציאים, ולכן הוא דייק במילותיו ואפילו בפרטים קטנים.
הוא חזר ואמר שלא יתכן לדקדק בכל פרטי הלכות שבת, בלא להקפיד באותם דברים שאדם דש בעקביו כתשלום שכר שכיר, שמירת הלשון וכד'.

הרב אלישע לא היה רב, הוא היה 'חבר אחד', לא היו לו תלמידים, היו לו חברים, כך לפחות הוא רצה.
היו לו המון חברים מקשיבים שכ"כ אהבו להקשיב לו, רצו שיהיה 'ראש המדברים בכל מקום' אך מצידו הוא רצה תמיד רק להקשיב, להיות שם, לא לדבר. בכל מקום הוא דיבר אחרון, אם בכלל, אחרי שתיקה ארוכה, והקשבה עמוקה.

רבינו הרב אלישע חי את החיים בכל עוצמתם, בכל הדגשים והפינות.
כשהוא פגש אדם הוא לחץ את ידו בכל הכוח, 'לחיצה של הרב אלישע' שהרעידה את הארץ ת"ק על ת"ק פרסה.
כשהוא הגיע לחתונה הוא כולו היה שם, רוקד ושר בכל כוחו, מרוכז ודבוק כולו במילות השיר.
כחתנים, חיכינו לרגע שבו ייכנס הרב לאולם (בדר"כ בשעות המאוחרות של הלילה) יוכנס מיד למעגל הפנימי, וילפות את החתן ב'חיבוק של הרב אלישע', חיבוק ארוך, אוהב, שותף, כ"כ שמח בשמחתך.
כשהרב אלישע קרא הפטרה הוא כולו היה בתוכה, מלטף ומלטש כל מילה.
כשהוא קרא בראש השנה את סיפור חנה המתפללת לילד הוא בכה איתה בכי תמרורים כעקרה, הוא בכה איתה בתפילתה בשילה, ודיבר איתה 'על ה' ולא 'אל ה'.
וכשהוא קרא הפטרות שאר נביאים המתעסקים בחזונות הוא שמע את הנביא באוזניו וראה את דבריו מתקיימים בימיו. וכל הציבור היה שם איתו.
זו כנראה הסיבה שהציבור אהב לשמוע את הרב אלישע קורא הפטרה, אפילו שהוא קרא אותה כ"כ לאט. כי מעטים האנשים שכחלק מתביעת השלמות שלהם מבינים כל מילה בנביא, חווים אותה וחיים אותה כך.

רבינו הרב אלישע היה הרבה יותר מסך כל הסיפורים שסופרו ויסופרו, וכל המילים רק יתנו גבול ומידה למה שהוא גדול ממידה.
קשה עלינו פרידתך רבינו הרב אלישע
תלין בטוב ותקיץ ברחמים.
אחוז בכל כוחך בכיסא הכבוד, תתפלל על ה' שיבולע המוות לנצח ובקרוב נראה בתחיית המתים (המילים אותם צעקת בחזרת הש"ץ של מוסף ושחרית של שבת) אז יקיצו וירננו שוכני העפר ואתה בתוכם.
תהא נשמתך הגדולה צרורה בצרור החיים.



מאמרים נוספים מעלון פרשת בא תשע"ט:
להאיר בחשכה - הרב דב ביגון
נוער גבעות - הרב שלמה אבינר
לצאת מן המיצרים - שיחה לפרשת בא - הרב אלישע וישליצקי
יציאת מצרים - הרב דוד לנדאו
חירות - הרב יורם אליהו

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: