ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: שלח לך
פרשה נוכחית: קרח
פרשה הבאה: חוקת
 


שמיעה

הרב יורם אליהו

המשנה באבות (פ"ו, מ"ה) מונה ארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם: "בתלמוד" והמידה השנייה אחרי תלמוד היא "שמיעת האוזן". שני פרושים נאמרו על-כך א. שיקשיב היטב לדברי רבותיו. ב. שישמיע לאוזניו מה שהוא לומד ולא ילמד בלחש (ע"פ קהתי). הדבר השלישי במשנה הוא עריכת שפתיים= דיבור. נשאל רבינו הרצי"ה מדוע הקדימה המשנה את שמיעת האוזן לדיבור, הרי מובן שכדי לשמוע צריך להיות דיבור לפני כן? הסביר הרצי"ה "אם יש אוזן שומעת, אז טוב ורצוי לדבר, לכן "שמיעת האוזן" קודמת "לעריכת שפתיים". יש צד עדיפות של השמיעה על הדיבור... הדיבור הוא ביטוי של תוצאה מהפנים אל החוץ, השמיעה היא דבר פנימי. התורה היא שמיעה, היא שמיעת דבר ה': "שמע", "מפי השמועה אמרו", אנו שומעים את דבר ה', הוא נכנס לתוכנו, חודר לתוכנו וממלא אותנו, ומתוך כך מתגלה הדיבור שלנו" (שיחות הרצי"ה תלמוד תורה). כלומר, סדר גדילת האדם בתורה היא קודם כל שמיעה, היכולת לשמוע באופן מוחלט מבלי לערער על הדברים בשלב ראשון, בונה באדם קומה שלמה שאתה יבוא אחר כך להשפיע וללמד את אשר למד.
כך מסביר הרב צדוק מלובלין מדוע פרשתנו שהיא הפרשה של מתן תורה מתחילה במילה וישמע, "על-פי מה שאמרו במדרש רבה דברים (פ"י, א), שהאוזן בגוף היא איבר מרכזי שכל רמ"ח האיברים חיים ממנה שנא' 'שמעו ותחי נפשכם'. והמדרש ממשיך ומלמד על חשיבות כח השמיעה, "אמר הקב"ה אם הטית אזנך לתורה, כשתבוא לפתוח בדברי תורה הכל משתתקים לפניך ושומעים דבריך". הדבר נלמד ממשה רבינו שהטה אוזנו לשמוע תורה וכשפתח פיו בדברי תורה נשתתקו עליונים ותחתונים שנא' האזינו השמים והארץ. דבר זה מתברר, מסביר ר' צדוק, ממה שנאמר בפרשתנו 'וישמע משה', ששמע לעצתו של יתרו לשים שרי מאות ואלפים לשפוט את העם. נאמר בזוה"ק "מילה דהדיוטא מילה" (דבר מהדיוט הוא דבר) שנאמר וישמע משה לקול חותנו. אומר ר' צדוק "שגם זה הקדמה למתן תורה, שאיזהו חכם הלומד מכל אדם, שאפילו נותנים לך דברי תורה מהשמים (כמו משה) מכל מקום צריך ללמוד מכל מה שישמע ולפעמים אף מילה דהדיוטא.. שמכל מה שישמע צריך ללמוד לעבודת ה' יתברך שלא לחינם הזמין ה' יתברך שישמע דבר זה, בוודאי מלמדו דרך ילך בה... וזהו גם כן הקדמה למתן תורה להיות למד מכל אדם..." (פרי צדיק, יתרו, א).
יכולת השמיעה היא תכונה כל-כך חשובה באדם עד שחז"ל מחשיבים את החרש כבעל מום ומזכירים אותו יחד עם שוטה וקטן, ובדיני נזיקין נפסק שאם אדם גרם לחברו להיות חרש, "חרשו, נותן לו דמי כולו", מפני שהוא הזיק לו נזק מוחלט, לכן מסכם רבינו הרצי"ה את דבריו ואומר, "שלמותו של האדם ניכרת באופן שמיעתו ובאופן דיבורו, הנביא הוא דברן אלוקי... לא פחות מזה, השמיעה היא תופעה של גדלות האדם" ( שיחות הרצי"ה, שם).




מאמרים נוספים מעלון פרשת יתרו תשע"ט:
מנהיגות ראויה - הרב דב ביגון
שיר הלל לפרוש - הרב שלמה אבינר
בדיחידוש - הרב יואב מלכא
"כאיש אחד בלב אחד" - הרב אלישע וישליצקי
פרשה קטנה - הרב דוד לנדאו
תלונות - לא מה שחשבנו - הרב ליאור אנגלמן
אנוכי - ה' אלוהיך - הרב חגי לונדין

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: