התורה היא “חמדה גנוזה” בשמים. “מן השמים דברתי עמכם” . ותורה זו הגיעה אלינו אחרי מאבק מסובך של משה רבינו עם המלאכים” והיא נמשכת לכל הדורות כולם בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה” בישיבות” על-ידי רבנן ותלמידיהון. עניינה של תורה הינו בכך שהיא מן השמים ומכוונת אלינו. התורה שייכת לנו” ו”לא עשה כן לכל גוי” . וכאן אנו מגיעים לשני ביטויים: מתן תורה וקבלת תורה. במתנה יש שני צדדים: הנותן והמקבל. התורה ניתנה מן השמים” לכתובת שלנו. “חיי עולם נטע בתוכנו”” בפנימיותנו. לכן הנתינה והקבלה הן באמת עניין אחד. יש שתי עובדות שהן עובדה אחת. קודם כל יש מציאות של ירידה. כביכול” ד’ יורד אלינו. “וירד ד’ על הר סיני” . “המשפילי” . ריבונו של עולם משפיל עצמו” משתפל אלינו” “שבשפלנו זכר לנו” . ומתוך כך אנו נפגשים ומקבלים את התורה. לגבי המקור האלוהי זו ירידה” אבל לגבינו זו עליה והתרוממות. מתוך מה שנעשה בירידה משמים” נפגשים במה שנעשה בארץ: “אצילי בני ישראל” שראו כ”לבנת הספיר וכעצם השמים לטֹהר” – מצב של עליה והתרוממות שלנו. יש כאן שני צדדים שהם אחד: שמימיות וארציות.
זאת העובדה שהיתה במעמד הר סיני: ד’ ירד אלינו בהר סיני! מתוך כך” מה שנעשה בשמים ובארץ הוא כל כך נורא ואיום” שיש אצל חז”ל תיאורים של מעמד הר סיני שנראים סותרים. מצד אחד היה רעש וזעזוע בכל העולם” רעש אדמה שעורר פחד וחרדה בגויים” ומצד שני שקט: “צפור לא צייץ” עוף לא פרח וכו'”. ובאמת” דברי חז”ל משלימים אלה את אלה” כי היה עניין אלוהי אחד שהתגלה ברעש ובזעזוע נורא ואיום שאין כמוהו” ויחד עם זה בשקט נורא ואיום שאין כמוהו.
מתוך כך נפגשים בסיסמה המיוחדת של “ישראל שעמדו על הר סיני”: “נעשה ונשמע”. אנשים טיפשים מן החוץ אינם מבינים” ואומרים שזה ביטוי של פזיזות: “עמא פזיזא!” אין זה הגיוני להקדים נעשה לנשמע! אבל אנחנו מבינים שזהו סוד שמלאכים משתמשים בו ושאינו שייך לבני אדם. “בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע” יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו” דכתיב: ‘ברכו ד’ מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו’ ” . בזכות נצחון משה רבינו את המלאכים נמשכה אלינו שפת המלאכים. כאן מתגלית האמיתיות שלנו” יסוד היהדות כפי שמוזכר ב”אורות התורה” . “נעשה ונשמע” הוא העיקר והיסוד המיוחד שלנו. והיכן הוא מופיע? לא בפרשת “יתרו” אלא בפרשת “משפטים”. כיוון שעכשיו כבר נגמר ה”עסק” של ירידת ד’ אלינו אשר רוממה אותנו” ומתוך כך מופיע סיום המלאכה שלנו: “נעשה ונשמע”. ב”יתרו” נמצא היסוד: “כל אשר דִבר ד’ – נעשה”” נעשה – כי מסתמא כבר נדע מה יש לעשות. ועכשיו מופיעה שלמות עבודת הקודש: “נעשה ונשמע” .