ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: בהר
פרשה נוכחית: בחוקותי
פרשה הבאה: במדבר
 


וקראתם דרור - שיחה לפרשת כי תשא

הרב אלישע וישליצקי


הכנעה וחופש
בתחילתה של פרשת כי תשא אומרת התורה: "וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם" (שמות ל, כג)
מילה מיוחדת 'מור דרור', בעצם מורכבת משתי מילים - ובתרגום אונקלוס שמסורת בידינו שניתן למשה מסיני, "מירא דכיא", ואם קצת מתאמצים יוצא השם מרדכי (ראה חולין קלט ע"ב).
ועל 'מור דרור' מפרש הרמב"ן: "ופירושו דרור מלשון וקראתם דרור" (ויקרא כה י). הפסוק הזה מופיע בהקשר של שנת היובל כאשר שבים עבדים אל בתיהם ושדות לבעליהם. והתורה אומרת וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. מפרש רמב"ן על פי רס"ג: "שיהיה חפשי מן הזיוף והתערובת".
"חופשי מן הזיוף" מלמד שיש כאן משהו מורכב בסוגיית החופש. מוסיף הרמב"ן: "ואולי נאמר שהצריך הכתוב להיותו חפשי לומר שיוקח מן הצבי ההוא בהיותו חפשי מתהלך בין ערוגות הבשמים ומתענג כרצונו כי כאשר ילכד ויעמוד ברשות אדם לא יעשה מור כי אם מעט ואיננו מבושם". כלומר רק בשעה שהצבי הוא בדרור, בחופש, אז הנוזל שיוצא ממנו מריח טוב, אבל אם הוא תחת עול הוא מעט ואינו מבושם.
איך מתיישב החלק הזה של דברי הרמב"ן עם החלק הקודם? כלומר, האם באמת לפי הסיפא הביטוי הזה של חופש של הצבי הוא בלי מגבלות, בלי אחריות, מתענג כרצונו? והרי ברישא אמר הרמב"ן בעקבות דברי הרס"ג שהוא חופשי מן הזיוף והתערובת. האם יש מצבים שההתהלכות תהיה חופשית אך לא תהיה חופשית מזיוף? איפה בדיוק עובר הבירור הזה?
חשבתי בהקשר הזה על דברי הגמרא (ברכות ז ע"א): "טובה מרדות אחת בלבו של אדם מכמה מלקויות". מרדות, מפרש רש"י - לשון הכנעה ורידוי. באופן פשוט וראשוני המושג מרד הוא כלפי חוץ. לא כל כך מצוי המושג מרד כלפי פנים. ומה פירוש המושג הכנעה?
התהליך שבו האדם מכניע את עצמו בריא יותר מהכנעה חיצונית. לְמה אפוא הכוונה? הרי דיברנו על החופש, על הצבי שהולך ועושה כרצונו ומתענג. איך מסתדר המושג חופש עם המושג הכנעה?
המדרגה הפנימית
ניקח לשון הרע כדוגמא. כיום, במושגי העולם המודרני קיים המושג 'חופש ביטוי', כלומר לעשות ולדבר מה שרוצים, ולכאורה היינו מכנים זאת דרור. לצערנו בעקבות התפתחות הטכנולוגיה, האפשרות להכפיש מישהו מתפתחת במהירות ולא פשוט כל כך להתגבר על הדיבור השלילי, וזה מונע ממני לכאורה להיות בחופש. אבל השאלה הגדולה בענייני שמירת הלשון היא מי אני ומי זולתי?
אומר הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (פרק י): אם כל ישראל נקראים בנים, "בנים אתם לה' אלוקיכם", משמע יש לנו אב משותף, כולנו אחים, איך ייתכן שאח ידבר לשון הרע על אחיו?
אלא שבראייה שטחית וחיצונית אני סבור שהאיש ההוא איננו אחי, בגלל עדות או דעות או מכל סיבה אחרת. כך אנו זונחים את מושג האחווה הפנימי, האלוקי, הנתון, שאינו מתחיל מאתנו ומבחירתנו, זונחים את המדרגה הפנימית הזאת והולכים שבי אחרי כל מיני חלוקות חיצוניות שיוצרות מרחקים שבהם אפשר לדבר לשון הרע.
ואז יכול להיות שבצילום מצב החיים הנוכחי כרגע, אני רוצה לדבר לשון הרע, והאיסור הזה מגביל אותי, מגביל את המודעות ואולי את הרצון, אבל אם בנשמתי יש קשר לזולתי אז בעצם לא הייתי אמור לדבר עליו לשון הרע אלא שזנחתי את הנקודה הפנימית והשתעבדתי לשכבה חיצונית.
אז אולי זו השאלה: מה זה חופש? אם חופש הוא נאמנות לטבעיות, אז באיזו טבעיות מדובר? לכן, אם אדבר לשון הרע אני מזויף ולא נאמן לעומק נשמתי, ובכך חוזרים דברי הרמב"ן הראשונים.

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: