ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: זכור, ויקרא
פרשה נוכחית: צו
פרשה הבאה: שמיני, פרה
 


בדיחידוש לפרשת כי תשא

הרב יואב מלכא

"ישראלים תמיד הכירו בילדותם מישהו שהתפרסם לימים וישמחו לספר לך איזה "אפס" הוא היה .

בלי משים יש באמירה גולמית ולא מכובדת זו גרעין חיובי נסתר ש"בית הורתו" ובית גנזיו הוא שוב ואיך לא: בהכרה הסגולית הישראלית!! כי למה לו לחבר ילדות זה לומר ולספר על חברו שעלה לגדולה, כמה "אפס" היה בילדותו?! האם משורש קנאה שפלה יאמר כן ותו לו? ... אבל באמת "אף על גב דאיהו"- המלעיז- "לא חזי מזליה חזי" ובלא יודעין מכיר הוא שלא ראוי שיהא בישראל בעל משרה רמה מבלי שקדמה לו איזו אפסות וקטנות כי "אין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן תלויה לו קופה של שרצים על גבו" ו"מאן דזעיר - דווקא - איהו רב". וזאת למה? כי קטנות המדרגה שקדמה לנשיאותו ברמה, היא תבטיח שלא תזוח דעתו וממילא מידת הכרת הטוב תתמיד בו. וכן דוד המלך, מספרים עליו שאחר עלותו לגדולה היה מקפיד להתייחד מפעם לפעם בחדר המיוחד לו באין רואה, ופעם אחת בדרך מקרה נודע ששמורים לו שם בחדרו מקל ותרמיל הרועים ששימשוהו בהיותו רועה צאן ואלה השניים הזכירוהו תמיד "מאין בא" ולא תזוח דעתו. וסיבה נוספת ועמוקה יותר יש למנהג עממי משונה זה, כי באמת מושרש הוא באמונתם של ישראל שלא יוכל אדם בכלל ואיש ישראל בפרט לעלות לגדולה אלא אם כן ה' מגביהו, כי האדם מצד עצמו הוא "אפס" באמת אבל דווקא הכרת אפסות תהומית זו מצד פרטיות "אנוֹשִיוּתוֹ האנוּשה" מכשירתו להיוושע כי ה' "משפיל גאים ומגביה שפלים". אם כן יפה אמר "איזה אפס הוא היה..." וכך יאה לו לומר כי לולא הגביהו ה' היה נשאר באפסותו האנושית באין מושיע.

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: