ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: לך לך
פרשה נוכחית: וירא
פרשה הבאה: חיי שרה
 


הטעות הקריטית של מבקשי העגל

הרב ליאור אנגלמן

ניכר מהפסוקים שמבקשי העגל לא חיפשו תחליף לרבש"ע. לרגע לא טעו לחשוב שניתן להמיר אותו בעגל. הם ביקשו תחליף למשה רבנו: "קום עשה לנו א-לוהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידעו מה היה לו". ניכר גם שעל אף הנסים הרבים שראו במו עיניהם והגאולה הבלתי אפשרית בדרך הטבע, הם מתעקשים לייחס את העלייה מארץ מצרים למשה ולא לקב"ה. בלי משה הם אבודים לתפישתם, על אף שבקב"ה הם אינם כופרים. זה נראה תמוה מאוד ועל מנת להבין זאת היטב יש לרדת לשורש החילוק שבין התפישה האלילית לבין אמונת ישראל.
גם עובדי האלילים האמינו ברובם שיש אל עליון, ריבונו של עולם. הרי עוד בזמן שמלאה כנען בעבודת אלילים, נאמר על מלכיצדק מלך שלם שהוא כהן לאל עליון. אלא שלתפישת עובדי האלילים, אותו אל עליון אינו חופשי ברצונו ובבחירותיו. ישנן פעולות שאם יעשה אותם האדם יוכל להכריע את רצונו של האל העליון כך שיהיה מוכרח לעשות כרצון האדם.
זו מהות כל העבודה האלילית - האדם מוטרד אך ורק מן השאלה כיצד להיטיב עם גורלו ולהטות את ההתרחשויות בעולם כפי רצונו. כל זה נעשה על ידי עבודת האלילים - האדם רוצה גשם הוא מגיש מנחה/תקרובת לבעל האחראי על הגשם, וכשהבעל מפויס כביכול חייב לעשות כרצון העובד אותו. הוא רוצה ילדים - יביא תקרובת לאלת הפריון וכיו"ב. בשורה התחתונה, רצונו של האדם מכריע בעזרת לחיצה על כפתורי ההפעלה הנכונים את רצון האלים, ולמעשה הוא ששולט בהם. בעבודה הזאת אין שום כוונה להתקדמות רוחנית או להטבת מעשיו של האדם, הקרבנות הן פעולות טכניות שאינן דורשות מהעובד שינוי, הן רק נועדו לסדר את הגורל כרצונו.
עבודת ה' היא סיפור שונה בתכלית, כאן אין המטרה לסדר את הגורל כרצוננו, כאן המטרה לעשות כרצון ה', לקבל את רצונו ולעלות במעלות הקדושה. אמנם אם ניטיב דרכינו יתכן שגם גורלנו יוטב אבל לא זה העניין המרכזי, ובוודאי אין לנו יומרה לחשוב כי בעבודת ה' "נכריח" את הקב"ה לעשות כרצוננו. הרי אנחנו יודעים, יש צדיק וטוב לו אבל יש גם צדיק ורע לו. אין מנגנוני הפעלה שיכפו את רבש"ע לנהוג כך או אחרת. הוא הרי בעל הבחירה החופשית באמת בעולם, דבר לא יכריח אותו. אפילו האמירה ש"צדיק גוזר והקב"ה מקיים" נכונה רק למצבים שבהם יחליט הקב"ה לקבל את גזירת הצדיק (לכן הברייתא במס' תענית מסבירה שאסור היה לחוני המעגל להישבע בשם ה' שלא לצאת מן המעגל בטרם ירידת גשמים, שמא יכריע הקב"ה שלא להיעתר לו).
הרש"ר הירש מבאר שטעותם של עובדי העגל היתה המחשבה לפיה משה רבנו הוא שיזם את הגאולה וכביכול "הכריח" את רבש"ע לגאול את ישראל: "...הם ראו במשה דמות איש, אשר התעלה בכוחות עצמו מעל לטבע האדם הרגיל ורכש תכונה א-לוהית, - איש שבכוח השפעתו להטות את רצון הא-לוהות ושבכוח יישותו להבטיח חסות מטעם הא-לוהות. בעיני האנשים האלה לא היה זה ה' שהוציאם ממצרים באמצעותו של משה, אלא היה זה משה שהיטה את רצון ה' לעשות את מעשה הגאולה הזאת." הם הרי סבלו שנים רבות והנה משה שהתבודד במדבר שנים ארוכות עלה למעלה רוחנית כזו שהוא כופה את רבש"ע לגאול את ישראל. מחשבה זו גררה את הייאוש ממותו (המדומה) של משה, הרי רק הוא יודע "להכריח" את הקב"ה ומה יהיה בלעדיו? חייבים לעשות "עגל", ליצור אליל שיהיה בכוחו לכוף את רבש"ע להמשיך בגאולה...
זאת הסיבה שהקב"ה אומר למשה "לך רד כי שחת עמך". במילים הללו חושף הקב"ה את שורש חטאם - נדמה להם שהם עמו של משה, שהכול תלוי ברצונו של משה, לכן הייאוש בהיעדרו, לכן הצורך בתחליף-עגל. משה רבנו עצמו כמובן לא טועה לרגע ומיד משיב את הדברים למקומם: "למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת..." הם עמך, הם לא עמי.
מי שמתבונן בפשט הפסוקים מזהה מיד, הקב"ה מחליט שלא למחות את ישראל עוד בטרם אמירת משה "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". ואפילו בטרם ירידת משה אל העם ושבירת הלוחות. ברגע שמשה כבא-כוחם האמתי של עם ישראל מביע את האמונה האמתית כתוב "וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו". הקב"ה מתנחם אבל לא אומר זאת למשה. רק אחרי שמשה מביא את העם ללקיחת אחריות ולמסע של תשובה הוא מגלה לו: "סלחתי כדבריך".

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: