ערך המלאכה

בפרשתנו מופיעה הגשמת הציווי לבניית המשכן על ידי מעשה אדם. נפגשים בעשיה הממשית עם העבודה ומלאכת הקודש. העניין של עבודה תופס מקום במציאות החיים של האדם. “ששת ימים תֵעָשה מלאכה”. כאן נמצא המפתח לגישה היסודית האמיתית לעניין המלאכה. מה הגדרת המונח הלקסיקוני הזה? יש שתופסים את המונח של מלאכה במובן של מעשה גופני” חומרי” חיצוני וחולי. זו טעות. הפגישה הראשונה שלנו עם המלאכה היא במלאכת המשכן” מלאכת עבודת הקודש” ומכאן נמשך ערך למלאכה בכל החיים כולם. ערך המלאכה מתחיל מהפְּנים” מהקודש. הוא נמשך מהקודש אל החול” ולא מהחול אל הקודש. ראשית המלאכה היא עשיית הציווי השייך ל”ושכנתי בתוכם” ” והוא יסוד כל החיים כולם. הקודש קודם לחול” ולא החול לקודש. “ששת ימים תֵעָשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קֹדש שבת שבתון לד’.” השבת היא הנשמה” המרכזיות” הפנימיות” וממנה נמשך ערך המלאכה של ששת ימים. האדם נמצא בזמן” וכל ערך הזמן הוא מתוך שישראל מקדשים את הזמן. ערך החיים כולם נובע מקדושת הזמנים.
בפרשיות הציווי מופיעה השבת באופן כללי” “ושמרו בני ישראל את השבת” . ועכשיו” בפרשיות הקיום” היא מופיעה בהתפרטות ההלכות . יש הבחנה בין שתי הפרשיות של שבת: פרשת הציווי ופרשת הקיום. הציווי הוא המשך הקדושה מן השמים. הקיום הוא ירידת הקדושה לתוכֵנו. בפרשת “ויקהל” מופיע עניין השבת למעשה” ממקור השביתה השמימית.
יש מקום להעמקה ולהבחנה במושג של מלאכה. יש שני אופנים לתפיסת עניין המלאכה. מצד אחד יש עצם המלאכה: גוף המעשה הגשמי הטכני. האדם מכה בפטיש ועושה מעשה. מצד שני יש את עניין המלאכה בכלליותו” במובן מופשט ואבסטרקטי. מכאן החילוק היסודי בין הפרשה הראשונה של שבת לשניה. בפרשת “כי תשא” אנחנו עדיין באווירה השמימית של הציווי. לכן נפגשים במציאות הרוחנית של מלאכת מחשבת. ובפרשתנו לוקחים את הפטישים כדי לעשות את המלאכה. לכן יש הבדל דקדוקי. פה נאמר “ששת ימים תֵעָשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קֹדש”” בלשון נקבה” כי מדובר על ממשיות המלאכה ביחס לאדם. אבל בפרשת “כי תשא” נאמר: “ששת ימים יֵעָשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון” ” לשון זכר. כי מדובר על המושג העליון” הכללי והמופשט של מלאכה. מן המחשבתיות של המלאכה נמשכת ממשיותה. הצד הפרקטי המעשי מקורו במחשבת האדם” בתכניתו וברצונו .