ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: לך לך
פרשה נוכחית: וירא
פרשה הבאה: חיי שרה
 


אהבת הרֵע

הרב יורם אליהו

"לא תקום ולא תטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה' ". המפרשים דנים בקשר בין שני חלקי הפסוק. הנצי"ב מבאר ע"פ הירושלמי, שכמו אדם שחתך בטעות את ידו האחת עם סכין, לא יעלה על הדעת שהיד השנייה תנקום ותחתוך את היד החותכת, "שאע"ג שחיי האדם וטובתו קודמים לשל חברו (כנאמר שחייך קודמים לחיי חברך) מכל מקום הרי הוא כמו האדם בעצמו... ואין לנקום מחברו אחר שכבר הזיק אותך, והרי הוא כמוך, שכל ישראל נפש אחת" (העמק דבר, ויקרא יט, יח). כלומר, עם ישראל הם אבר אחד וגרימת רעה או נקימה בחברך היא כפגיעה בעצמך ממש. וכן כתב המהר"ל (נתיב אהבת הריע פ"א), "אבל דבר זה בשביל שישראל הם עם אחד, ומצד זה ראוי שיהיו ישראל כמו אדם אחד לגמרי, וכאשר אין אהבה לחבירו... דבר זה כאילו לא היו ישראל עם אחד". מוסיף המהר"ל הסבר נפלא ואומר: שאהבת הבריות היא תוצאה מאהבת ה', "כי מי שאוהב את אחד אוהב כל מעשה ידיו אשר עשה ופעל, ולפיכך כאשר אוהב את ה' יתברך אי אפשר שלא יאהב את ברואיו ואם הוא שונא הבריות אי אפשר שיאהב ה' יתברך אשר בראם". רבנו הרצי"ה הרבה ללמדנו על אהבת הבריות המתחילה מאברהם אבינו, שנאמר 'שמי שיש לו עין טובה הוא מתלמידיו של אברהם אבינו'. היה הרצי"ה מסביר שעין טובה זו סימפטיה, אהבה לבריות עד כדי מסירות נפש, כמו שהתגלה הדבר בתפילתו של אברהם על אנשי סדום. רבנו שמח בברכת הכהנים שזכה לה ככהן והדגיש שנצטוו לברך את עמו ישראל באהבה. ועל דברי המשנה "הוי מתלמידיו של אהרן... אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", היה אומר הרצי"ה: "לא נאמר אוהב את הבריות כדי לקרבן לתורה זאת אהבה מזויפת. לאהבת הבריות יש ערך עצמי, ומזה נמשך קירוב לתורה". אלו ודאי בריות שרחוקות מתורה שהרי אותן יש לקרב ואותן יש מצוה לאהוב (שיחות הרצי"ה ויקרא עמ' 30). הגמרא (ברכות יז) אומרת שהיה שגור בפי חכמי יבנה "אני בריה וחברי בריה. אני מלאכתי בעיר וחברי מלאכתו בשדה. אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו. כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי (לא מתאמץ לתפוס את מלאכתי, רש"י) כך אני איני מתגדר במלאכתו. שמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט. שנינו, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את לבו לשמים". הרב קוק בעין אי"ה (ברכות פ"ב, נ"ט) מבאר שיש סיבות רבות לחוסר אהבת רעים באמת, "אבל עיקרה היא אהבת עצמו שעוברת כל גבול". עליו להבין שכל ההבדלים בין מעלותיהם של בני האדם אינם חילוקים עצמיים כי אם חיצוניים. ומסביר הרב למשל ביחס למעלות מסוימות, אם אדם מרגיש שיש לו מעלה על חברו, שהוא חכם ממנו, עליו לחשוב שאולי לחברו תכונה אחרת טובה משלו כמו נדיבות, וזה הפירוש כשם שאני לא מתגדר במלאכתי, בתכונותַי כך הוא לא מתגדר בתכונותיו, כך שאין שום סיבה שאדם יביט על חברו מגבוה ולא יחשיב אותו. ואם הוא חושב שהוא שלם ממנו במעשים ובחוכמה וטוב יותר בעיני ה', גם זה הבל. אומר הרב "שעיקר השלֵמות של מציאת חן בעיני ה', תלוי רק בשלמות הלב וטהרתו, וזה אין כל אדם יכול לדעת מטמוניות של חברו." כי יש אדם שמוצא חן בעיני ה' במיעוט מעשיו הטובים כי אינו יכול להשיג יותר, ויש מי שכן יכול להשיג יותר ואינו יוצא ידי חובת השתדלותו. אם כן, כיוון שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון דעתו לשמים, העיקר תלוי בכוונת הלב וזה נעלם מכל אדם. על-כן מסיים הרב "ראוי לכל אדם, אפילו גדול בחוכמה ובכבוד, שיחשוב כל אדם שהם בני מעלתו ושווים לו לעניין לכבדם ולאהבם באמת".

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: