ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: בהעלותך
פרשה נוכחית: שלח לך
פרשה הבאה: קרח
 


החלום והמציאות בחיי נישואין ב'

אסתר אברהמי


שלום ושלומית חזרו לאחר שבוע. הם נראו סקרנים לגלות את מקור האכזבות ולתת מקום לצרכים הרגשיים שלהם. שלום פתח: "אני מרגיש שיש בינינו מלחמה סמויה שכל אחד רוצה להשיג מהשני את מה שהוא רוצה. זה ממש לא מה שאני רוצה שיהיה עם אשתי שאני אוהב אותה". "נכון. אתה צודק", נכנסה שלומית לדבריו."גם אני מרגישה כך וגם אני לא רוצה מאבק. אבל אני גם לא מוכנה לוותר על עצמי כדי שיהיה נחמד בינינו, כי זה לא אמיתי".
הבטתי בהם. הם רוצים כל כך להצליח ולהתחשב זה בזה ולא מוותרים לעצמם. חשבתי, כמה שזו תכונה יסודית להצלחת הנישואין. "זה טוב וחשוב ששניכם רוצים לתת מקום לעצמכם מתוך הבנה הדדית. באווירה כזאת, נוכל להתקדם ולהצליח." פניתי לשניהם ובקשתי שינסו להקשיב בשקט כל אחד לעצמו כדי לברר מה הצורך הרגשי. לאחר זמן מה של שקט, אמר שלום: "אני זקוק לעצמאות. אני יודע שאני נשוי וצריך גם להתחשב בדעתה. אבל לא הגיוני שאסכים איתה בכל דבר".
הבטתי בשלומית. "אני מרגישה עכשיו פגועה ממנו. אני זקוקה לתחושה שהדעה שלי חשובה לו ושהוא רוצה להיות מחובר לחשיבה שלי".
"מה אתה שומע שאשתך מבקשת ממך"? שאלתי.
"שמעת במפורש שהיא אומרת שאני צריך לחשוב כמוה! זה לא הגיוני", "מה פתאום!" הגיבה שלומית. "זה לא מה שאמרתי! אני מאמינה שבני זוג צריכים להיות מחוברים במחשבות שלהם וצריכים להיות ביחד כדי להכיר ולהבין זה את זה. לכן אני מרגישה שאני זקוקה לנוכחותו כל הזמן". לאחר שתיקה קלה הוסיפה: "אני כבר לא יודעת אם הצורך שלי נורמאלי... עקב התגובות הקשות שלי ושלו".
"אני שומעת ממך שיש לך צורך גדול בקרבה ואולי דווקא מפני שאת יודעת שהוא זקוק לעצמאות מסוימת...".
שלומית החלה לשתף, תוך כדי בכי: "אני לא מבינה מה כבר ביקשתי ממנו! בסה"כ ציפיתי לחיי נישואין מאושרים. כל הזמן דמיינתי לעצמי איך ייראו חיי הנישואין שלנו. ראיתי בשלום את כל מה שחלמתי. גדלתי עם מריבות נוראיות של ההורים שלי. כשהם צעקו וקיללו, ברחתי עם האחים שלי לחדר שלנו והתחבאנו. אבא היה צועק עלינו ומכה אותנו. זאת הייתה מנת חלקנו כל יום כשאבא היה בבית. כשהוא היה יוצא מהבית, נשמנו לרווחה ובכלל לא הרגשנו שאכפת לו מאשתו ומהילדים שלו. אמא הייתה בוכה שהוא בורח מהבית ולא דואג לנו בכלל..."
שלום הרגיש אשם בהתפרצות שלה. הוא ביקש סליחה וניסה להרגיע אותה ואני סימנתי לו שזה בסדר.
חזרנו לחוויות ילדותה הקשות. היא תיארה בפרטי פרטים את הרגשות שחוותה במצבים הקשים הללו. אט אט הגיעה להכרה שבילדותה היא יצרה אכסיומה וככל שגדלה, האכסיומה התקבעה בתוכה יותר ויותר: גבר שיוצא מהבית לצורך אישי ללא אשתו, זה סימן שלא אכפת לו ממנה וכשהוא בבית, הוא חייב להיות קשוב ומסכים עם אשתו, תמיד.
עתה היה ברור שהיא בנתה חלום נגדי שזוגיות מאושרת תיתכן רק אם הוא יהיה איתה ויוכיח שאכפת לו ממנה כל הזמן.
בדקנו ביחד, האם האכסיומה נכונה במלואה או בחלקה. אף שעדיין הרגישה שהיא זקוקה לנוכחותו המלאה, הבינה את הרציונאל שהחיבור שהיא זקוקה לו, הוא חיבור רגשי שיכיל את מחשבותיה גם אם הוא לא יפעל על פיהם. היא אינה רוצה שיבטל את עצמו בשבילה. היא מבקשת את תשומת לבו ושייתן את התחושה שהיא הכי חשובה לו בעולם.
שלום ושלומית נחשפו לרובד חדש בקשר שביניהם. תוך כדי השיחה, הוא הבין שהוא צריך לעשות פעולות נוספות שיבטאו את תשומת לבו כלפיה, הן בבית ובעיקר כשהוא מחוץ לבית, בלעדיה. כך היא תרגיש את מרכזיות הקשר שעיקרו בביטוי הרגשות הפנימיים. ביקשתי משלומית שתאמר לו, אלו פעולות ואמירות יתנו לה את ההרגשה שבעלה מחובר אליה, ושלום נענה בשמחה.
"אבל חשובה לי העצמאות שלך", אמרה שלומית. שלום ענה: "הבנתי שהכי חשוב זה עוצמת הקשר הרגשי שלנו וממנו הכל יבוא. "אני מאמין שככל שתחושי ממני שאת חשובה לי, גם זה יגיע".
"איך אסתר אמרה? צריך סבלנות לתהליך", סיים שלום בחיוך.

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: