פרשת מטות

אנו נפרדים מן המדבר” לקראת הכניסה לארץ” לסדר החיים הנורמליים שלנו. עיקר התורה הוא הציבור” כלל ישראל. התורה ניתנה לעם” “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”” והיא אינה דווקא הדרכה ליחידים” אלא לכלל ישראל. והנה ספר במדבר מסתיים בעניינים פרטיים” בפרשת נדרים ב”מטות”. לכאורה ניגוד! אלא שאחרי הבירורים הכלל ישראליים” יש מקום להדרכות פרטיות שמצטרפות ונספחות בסוף. הכלל הגדול משתכלל על ידי התגלותו בפרטי הפרטים.
בכניסה לארץ יש הכרח להתכונן להתנגשויות מלחמתיות. ההתנגשות הישירה והחריפה ביותר היא עם שבעת העממים. למלחמת מדיין אין אותו ערך כמו למלחמת שבע האומות. בלעם בלבל וטימא את מחנה ישראל על ידי פרשת בנות מואב והמדיינית” ומלחמת מדיין היא המשך מזה. ההתנגשות הזאת היא מוסרית” אישית ו”טומאתית”” ואין לה אותו ערך כמו הפגישה הממלכתית ארצית לאומית כלל ישראלית” בכניסה לארץ” שהיא מלחמת מצוה בכל תוקפה ובכל הלכותיה. אמנם צריך להבין שכל הפגישות הללו עם הגויים” ובמיוחד ההתנגשות הרוחנית העמוקה והחריפה ביותר עם בלק ובלעם” כולן שייכות לסדר ההכנה לכניסה לארץ. מתוך כל אלה” אנו הולכים ונגמלים מן המדבר. על ידי מלחמת מדיין אנו מתרגלים למלחמה האמיתית; היא הכשרה מלחמתית ציבורית.
מההכשרה המלחמתית הזאת שהיא כללית ביותר” מסתעפים פרטי הלכות של סדרי טהרת כלים והכשרתם: “כל דבר אשר יבוא באש” תעבירו באש” וכדומה. נמשכות מכך הלכות רבות בגמרא: כיצד להרחיק את הטומאה והגיעול המדייני מכלי המטבח שלנו. גם הוראת שעה שבתורה” יש לה ערך נצחי.
כהמשך להכנות הכלליות לכניסה לארץ” מופיעה בקשת בני גד ובני ראובן לנחול את עבר הירדן שמתאים להם ביותר: “והנה המקום מקום מקנה”. משיב משה “אם תחלצו לפני ד’ למלחמה… ונכבשה הארץ לפני ד’… והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ד'”. יש דברים ברורים ומפורשים של חז”ל: שלוש ארצות בארץ ישראל: יהודה” עבר הירדן והגליל . בקשת משה והסכמת השבטים מדגישות ביותר שכל ארץ ישראל היא עניין אחד וחטיבה אחת לכל שלושת חלקיה. כל שלושתן הן קדושה אחת שמתגלה בדרגות. לעילא לעילא נמצאת יהודה שבה מקום המקדש” ולעומתה עבר הירדן” שאי אפשר להביא ממנה שתי הלחם. כל חלקי ארץ ישראל שייכים לכלל ישראל” ולכן עלינו לעסוק בכיבוש כל הארץ כולה .