ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: כי תצא
פרשה נוכחית: כי תבוא
פרשה הבאה: נצבים
 


סידרת 'גמרא באמונה': חלק ט': מטרה קדושה בדרכים כשרות

נתן קוטלר

מסכת קידושין

"הרץ לדבר מצוה, יכול להחריב בדרכו את כל העולם"
(ר' ישראל מסלנט)
השאלה
בסוגייתנו (כח ב, כט א) מופיעים מספר דינים העוסקים במקרים של פדיית חפץ מההקדש: אם אדם הקדיש חפץ לבית המקדש ולאחר זמן חזר בו וביקש לפדותו, הוא רשאי לעשות כן בתנאים מסוימים.
במקרה רגיל של מקח וממכר בין בני אדם, הקניין נגמר במשיכת החפץ. ולכן כל הוזלה או התייקרות במחיר החפץ לאחר שבוצעה משיכה על ידי הקונה - אינה רלוונטית. אך בפדיית חפץ מההקדש, הקניין נגמר רק בעת נתינת הכסף. ולכן, אם האדם רצה לפדות את החפץ וביצע משיכה אך לא שילם תמורת החפץ, ובינתיים היתה התייקרות בשווי החפץ, מהו הדין? - הדין הוא שעל האדם לשלם את ההפרש, שהרי הקניין בהקדש נגמר בנתינת הכסף.
אנו מוצאים דין מיוחד במקרה שהאדם שילם כסף לפדות את החפץ מההקדש, אך בינתיים לפני שהספיק למשוך את החפץ, היתה התייקרות בשווי החפץ. ההלכה היא "מה שפדה פדוי, ואינו נותן אלא מנה [=מאה]". הגמרא שואלת, כיצד ייתכן שזהו הדין? והרי למדנו ש"לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש", כלומר לא ייתכן שהדין בהקדש יהיה פחות מהנוהג אצל בני אדם רגילים!
התנהלות הגונה של ההקדש
הגמרא מתרצת שאדם פרטי אינו רשאי לחזור בו במקח שביצע לאחר התשלום, ואם חוזר בו בית דין מקללים אותו בקללת "מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו" (משנה ב"מ ד, ב). ולכן, באופן דומה לא ייתכן שההקדש יתנהל באופן שאינו הגון ויחזור בו מהמקח לאחר התשלום. אמנם להקדש ישנן הטבות שאין להדיוט שהרי יש להוקיר ולייחס חשיבות לקודש. אולם, ההקדש אינו נמצא מעל לחוק, אלא אדרבה ההקדש מחויב לחוק לחלוטין. עלינו ללמוד מכך לקח חשוב שככל שהמטרה תהיה מקודשת ונשגבת, היא אינה מקדשת את האמצעים. ולכן, אפילו מטרה גדולה לכבד ולרומם את ההקדש, אינה מצדיקה התנהלות שאינה הוגנת.
מצינו דוגמא יפה לעיקרון זה במקום אחר:
מצוה הבאה בעבירה
במשנה בסוכה נאמר שלולב הגזול פסול (כט, ב). יש לשאול האם לולב הגזול פסול רק ביום הראשון של סוכות, או גם בשאר הימים?
הגמרא מביאה שתי מימרות של רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי. המימרא הראשונה היא "משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה. שנאמר וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה (מלאכי א, יג), גזול דומיא דפִּסח, מה פִּסח לית ליה תקנתא - אף גזול לית ליה תקנתא [=דינו של הגזול הוא כדינו של הפיסח, כשם שלפיסח אין לו תקנה, כך לגזול אין לו תקנה]". הסיבה שלולב הגזול פסול בשאר הימים היא משום שאין מצוה הבאה בעבירה. כשם שלא ייתכן להקריב קרבן עם מום קבוע לעולם, כך לא ייתכן להקריב קרבן גזול או להשתמש בלולב גזול. כאשר משתמשים באמצעים פסולים, המטרה עצמה נהפכת לפסולה.
המימרא השניה היא "מאי דכתיב כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה (ישעיהו סא, ח). משל למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס, אמר לעבדיו: תנו מכס למוכסים. אמרו לו: והלא כל המכס כולו שלך הוא! אמר להם: ממני ילמדו כל עוברי דרכים, ולא יבריחו עצמן מן המכס. אף הקדוש ברוך הוא אמר: אני ה' שונא גזל בעולה, ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל". ניתן לטעות ולחשוב שהיחס בין האדם למקום, חשוב לאין ערוך מהיחס בין האדם לחבירו ולכן לצורך מטרה קדושה יש 'היתר' לפגוע בזולת. אך הנביא ישעיהו מתאר את ה' במילים "שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה". ולכן, מי שפוגע בזולת אפילו למטרות הקדושות ביותר, אינו הולך בדרכיו של ה'. ולכן, מי שרוצה להידמות לקב"ה יברח מן הגזל.
סיכום ומסקנות
המטרה לעולם אינה מקדשת את האמצעים. אפילו אם ישנן מטרות קדושות כמו לדאוג ללולב מהודר בדרכים לא כשרות או לדאוג שידו של ההקדש תהיה על העליונה במחיר של ביטול מקח. פעולות שאינן מוסריות, מנוגדות לחלוטין לדרכיו של ה'. מי שעובד את ה' באמת, יאהב משפט וישנא גזל.
לתגובות ולקבלת שאר חלקי הסידרה: [email protected]


תגיות: סדרת 'גמרא באמונה'



מאמרים נוספים מעלון פרשת מטות תשע"ט:
רבנים שונאי מתנות - הרב שלמה אבינר
"הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם" - הרב אלישע וישליצקי
עמוד בדיבורך - הרב יורם אליהו
סדר עדיפויות - הרב חגי לונדין
פרשת מטות - הרב דוד לנדאו
אֵצֶל פְּלִשְׁתִּים - הרב שלמה אבינר
מנהג ישראלי - הרב יואב מלכא

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: