ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: כי תצא
פרשה נוכחית: כי תבוא
פרשה הבאה: נצבים
 


עין לציון צופיה / הרב ברוך אפרתי

-----


הרב ברוך אפרתי*




השבת אנו קוראים בהפטרה את נבואת הפורענות של הנביא ישעיהו על יהודה וירושלים.
ישעיהו הוא נביא נחמה. רוב נבואותיו בספרו הן נבואות נחמה, ועיקר מגמת נבואותיו היא מגמת התיקון.
לעומתו, ירמיהו הוא נביא פורענות. רוב נבואותיו בספרו הן נבואות פורענות, ועיקר מגמת נבואותיו היא מגמת השבר כהכנה לתיקון.
והנה, דווקא תחילת נבואת הנביאים הללו הפוכה באופיה.
ספר ירמיהו מתחיל דווקא בנבואת נחמה גדולה : "ויהי דבר ד' אלי לאמר הלך וקראת באזני ירושלם לאמר, כה אמר ד', זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולתיך-לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה. קדש ישראל לד', ראשית תבואתה; כל-אכליו יאשמו, רעה תבא אליהם נאם-ד'".
לאחר נבואה טובה זו, מנבא ירמיה את נבואות הפורענות.
לעומתו, ספר ישעיהו מתחיל בפורענות גדולה: "בנים גדלתי ורוממתי, והם פשעו בי. ידע שור קנהו, וחמור אבוס בעליו; ישראל לא ידע, עמי לא התבונן. הוי גוי חטא, עם כבד עון-זרע מרעים, בנים משחיתים; ... ארצכם שממה, עריכם שרפות אש; אדמתכם, לנגדכם זרים אכלים אתה, ושממה, כמהפכת זרים. ונותרה בת-ציון, כסכה בכרם; כמלונה במקשה, כעיר נצורה"
לאחר נבואה קשה זו, מתחיל ישעיהו בנבואות הנחמה.

לכאורה, לא ברור מדוע דווקא נביא הנחמה מתחיל בדברי פורענות בעוד נביא הפורענות מתחיל בדברי נחמה.
נראה שהנביאים באים ללמדנו פרק בקריאה נכונה של המציאות התרבותית בעם ישראל.
הבא למתוח ביקורת על ישראל, עליו להתחיל דווקא בראיית הזכות שבהם. אין הכוונה למציאת נקודת זכות שטחית אלא לראיה לעומקם של דברים, לעיון במגמת העם, בכיוון הנצחי שלו.
דווקא ירמיהו, איש הפורענות, מדגיש בתחילת דבריו את הברית הבלתי תלויה בין ד' לישראל: "קדש ישראל לד'!" ללא דיונים. דבריו הם ברמת העומק, ברמת הברית.
ואמנם, לאחר ראיה זו, מקפיד הנביא לא לטבוע באופטימיות לא ריאלית, בחזיון תעתועים כאילו המשבר הוא בר פתרון קצר טווח. הוא מותח ביקורת נוקבת על הפער בין ייעוד העם למצבו העכשווי, ואף מנבא רעות במקרה שימשיך ויעמיק הפער הזה.

אולם הבא ללמד זכות על ישראל, עליו לראות את הדברים דווקא כישעיהו.
פעמים רבות, מלמדי הזכות למיניהם, מגיעים ממקום של בריחה מאחריות. מעדיפים לצבוע דברים בלבן אף על פי שאינם כך, בשל היותם בעמדת מנהיגות, עליהם מוטלת האחריות והאשמה בנפילת העם.
כמה מפתה היא הנטיה להכריז ש 'המשבר מאחורינו', שאנו בצמיחה, שניצחנו, ואין עוד מה לתקן.
כאן מגיע המנחם הגדול והאופטימי ישעיהו, ומלמד פרק בראיה אמיתית לזכות.
זכותם של ישראל, מגמתם הטובה, צריכה להגיע ממקום אמיתי. לא מתוך טשטוש הבעיות, אלא מהדגשת הבעיות בתוך מכלול התמונה.
ואמנם, בבוא מלמד הזכות מתוך מגמה אמיתית וטהורה, מתוך לקיחת אחריות גדולה אשר אינה מטייחת ואינה מטשטשת, הוא מסוגל לראות גם את העומק הטוב של ישראל, את הכיוון החיובי, אשר אורו אינו כהה בשל הבעיות.
לראיה כזו, קורא הנביא 'חזון'. הביטוי 'חזון ישעיהו' אינו תיאור מקרי לדברי הפורענות שלו.
דווקא ראיה של חזון, של העמקת העיון במצב העם, ובכללה ביקורת קריטית על העם, היא המביאה ללימוד הזכות הגדולה עליהם במבט רחב ואמיתי.
על כן, דווקא השבת שלפני השבר הגדול היא שבת 'חזון', אנו נקראים להעמיק את הראיה שלנו במצב העכשווי בישראל, ללא טשטוש הבעיות מחד, אך בראיית הברית הנצחית בין ישראל לד' מאידך - 'כולך יפה רעייתי ומום אין בך'.

* רב קהילת 'קול ברמה' באפרת, ויו"ר 'דרך אמונה'




מאמרים נוספים מעלון פרשת דברים תשעט:
איכה - הרב דב ביגון
בעיות במדינה ופרופורציה - הרב שלמה אבינר
לבקש את הישועה בשלמותה - הרב יורם אליהו
פרשת דברים - הרב דוד לנדאו
ציון במשפט תיפדה - הרב חגי לונדין
מנהג ישראלי - הרב יואב מלכא
אֵצֶל מֶלֶךְ מוֹאָב - הרב שלמה אבינר

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: