חכמה מפוארה / הרב ברוך אפרתי

פרשת ‘וילך’ מתארת את העברת התורה” וההנהגה” ממשה ליהושע תלמידו –
“וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל- חֲזַק וֶאֱמָץ! כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד’ לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם; וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם. וד’ הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ” הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ” לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ. לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת”.
בהקשר זה של העברת התורה מרב לתלמידו” זכורה לי היטב שיחתו של מו”ר הגר”א שפירא בי”ג באדר התשס”ב.
השיחה נערכה במסגרת יום הזיכרון לרבינו הרצי”ה” ובה התייחס הרב שפירא בין היתר לזיקה הקריטית בין הרב לתלמיד. זיקה שהיא מעבר למילים” ומעבר למערכות הזמנים.
יסוד דבריו” אם הבנתי נכון” כך הוא – נוסף על מצוות תלמוד תורה ישנה מצווה של מסירת התורה. בבחינת ‘ולמדה את בני ישראל” שימה בפיהם’. מסירת התורה מתרחשת בבתי המדרשיות” מאז ימי אברהם אבינו אשר היה זקן ויושב בישיבה שהשכינה שרויה שם” דרך משה רבינו שקיבל תורה מסיני” ועד ימינו אלה ממש. הרמב”ם (בהל’ ת”ת) מכנה את את מסירת התורה ‘חכמה מפוארה'” בהיותה מתחוללת כאשר נוצרת אחדות עדינה בין הרב לתלמידו.
מסירת התורה עצמה נתבארה בהקדמת הרמב”ם למשנה תורה” שם הוא טרח לערוך כמה פעמים רשימות של מוסרי ומקבלי התורה שבכל דור” ממשה רבינו ועד רב אשי ארבעים דורות” וממנו ועד ר’ משה בן מימון.
מסורת זו נובעת מאחריות על הופעת התורה בעולם” בדור שלי כתלמיד רבותיי” ובדורות הבאים כרב לתלמידיי.
יסוד זה” של אחריות על התורה” מבאר את דברי רשב”י לרבי ישמעאל במחלוקת הידועה במסכת ברכות ביחס לשילוב תורה עם עבודה –
“תנו רבנן” ‘ואספת דגנך’ – הנהג בהן מנהג דרך ארץ. דברי ר’ ישמעאל. ר’ שמעון בן יוחי אומר – אפשר אדם חורש בשעת חרישה” וזורע בשעת זריעה” וקוצר בשעת קצירה” ודש בשעת דישה” וזורה בשעת הרוח” תורה מה תהא עליה?? אלא” בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע”י אחרים” ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע”י עצמן”.
לכאורה לא ברורה טענתו של רשב”י “תורה מה תהא עליה?”. הרי אם אדם מקיים מצוות תלמוד תורה בקביעת עיתים ללימוד” אזי מה הבעיה שיעבוד למחייתו?
אלא שיש להטעים את דברי רשב”י באופן הבא – רשב”י טוען כלפי רבי ישמעאל” גם אם נאמר שמצד מצוות תלמוד תורה יש מקום לעבודת כפיים” עדיין ישנה חובת האחריות על מסירת התורה. ואם כל אחד יהיה עסוק בעולם החול ראשו ורובו” אזי ‘תורה מה תהא עליה??’ (-קישור זה שמעתי מהרב מרדכי שטרנברג שליט”א). הוי אומר” אמנם ידי מצוות תלמוד תורה יצאנו” אך ידי חובת העברת התורה לדור הבא” כיצד נצא?
ומכאן” נגזרת השאלה – כיצד מוסרים תורה” וכיצד מקבלים אותה?
התשובה לכך” נעוצה בזיקה ההדדית בין הרב לתלמידו. זיקה זו” מתחילה בעמדה הנפשית. דהיינו” בהכרה ובהפנמה” שהתלמיד מקבל” והרב מוסר” ויחד הם שואפים להתגלות דבר ד’ ביניהם. או בלשון המהר”ל- “כי הרב שמלמד תורה לתלמיד” יש לרב צירוף אל התלמיד” והתלמיד אל הרב”.
באר זאת הרב שפירא ביתר דיוק – “החיבור בין הרב והתלמיד” יכול להיווצר רק מתוך שמיעה וקבלה ישירה של התלמיד את תורתו של רבו… יש הבדל בין אם שומעים את ההלכה מפיו של הרב לבין אם אין שומעים מפיו. לא מחמת הזכרון של הדברים” אלא מחמת הקליטה של הדברים. היחס של התלמיד לרבו הוא יסוד גדול מאד” מעבר לקבלת הידיעות. זוהי זהות נשמתית” איחוד הלבבות”.
כך מספר גם הרב הנזיר על בחירתו ברב קוק כרבו” כאשר שמע אותו מנגן בדבקות את ההקדמה לשחרית. הנזיר חיפש רב” אך לא מצא כזה בכל נדודיו” עד שהתחוללה זיקת הנשמה בינו לראי”ה. ומכאן והלאה” ינק תורתו כולה” כזיקת אלישע ואליהו.
אוסיף בשולי הדברים” שלענ”ד יש להבחין בין שני סוגים חיבור בין רב לתלמיד. הראשון הוא תועלתני – ‘עשה לך רב והסתלק מן הספק’. הרב כמברר את ההלכה. והשני הוא נשמתי – ‘עשה לך רב וקנה לך חבר’. נראה שאין כאן הדרכות שונות” אלא הדרכה אחת שיש בה שני פנים. מתוך החיבור העמוק שיצרה ההשגחה ביני לרבי” מגיעה היכולת שלי להסתלק מן הספק” בהיותי מחובר דרכו למסירת התורה כחכמה מפוארה” וממילא לאחריות של הבנת הלכותיה.