ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: וירא
פרשה נוכחית: חיי שרה
פרשה הבאה: תולדות
 


לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ

הרב זיו רוה

מדוע אמר ה' יתברך "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" ? הרי ידוע שהאדם נברא ככליל השלמות וכפסגת המעלות, ומה יכול להיות לא טוב בזה? ומדוע ברא אותו ה' יתברך מראש באופן שיאמר עליו אח"כ - "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ", הרי ה' ידע כל זאת כבר לפני? לכאורה, מראש אפשר היה לברוא איש ואישה לעזר כנגדו.
אכן האדם היה יציר כפיו של הקב"ה ונוצר בכליל השלמות . "אדם היה יודע חכמה עליונה, יותר ממלאכים העליונים, והיה מסתכל בכל וידע והכיר אדונו יותר מכל שאר בני העולם." "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ", איננו מתפרש כהבנת הפשט שהיה חסר את האישה ברווקותו; שאישיותו הרוחנית היתה כוללת גם את צד הנקבה בחיבור לא בחירי, גב לגב, ולא היה חסר דבר.
אלא מה שהיה "לֹא טוֹב", שבאופן פרדוקסלי השלֵמות הנפלאה קיפלה בקרבה כמה סכנות. שבמצב השלֵמות אין האדם מרגיש שום חיסרון, וממילא אינו נזקק לזולתו. לבו עלול להתמלא גאווה. וחמור מכך, הוא עלול להחשיב עצמו לאלוה, ולעשות מעצמו עבודה זרה, או לכפור בה'. החיסרון הוא שגורם לאדם להזדקק לה', לבקש ממנו שישלים חסרונותיו וצרכיו. טוב לו לאדם שירגיש כי יש לו הרבה מה לקבל ולאן להתפתח. הרגשת החיסרון עוזרת לאדם לרכוש ענווה, ומצילתו מפגם הגאווה החמור. בנוסף, החיסרון גורם לאדם להזדקק גם לאנשים אחרים. דבר אינו יכול להתפתח בעולם כשהאדם חי רק לעצמו ורק חייו האישיים חשובים לו. אדם אחד מקבל כישרונות מסוימים, וחברו מקבל כישרונות אחרים, על מנת שישלימו זה את זה. הכישרונות המפוזרים בין בני האדם גורמים לחיבור החברה ולבניית העולם. וכמובן, אין אדם שעובד בכל המקצועות, או בעלים של כל היכולות.
סכנה נוספת היא, שבאין חיסרון באדם הוא לא ירגיש את הקשיים והמורכבות שאחרים מתמודדים עמם, וממילא לא יעסוק בהשלמת חסרונות הבריאה. דווקא אדם עם חסרונות והתמודדויות, יהיה מסוגל להתבונן ולהיות רגיש וקשוב לצרכי אחרים. ולעומתו אדם ש'הכל מושלם אצלו', משהו בעומק של הרגשת הזולת עלול לא להתפתח.
בגלל הסיבות הללו נאמר "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ", כיוון שלשלמות אדם הראשון עלולות היו להיות גם תופעות לוואי פוטנציאליות. לכן ראה ה' צורך ליצור באדם חיסרון, כשינוי מהותי באדם. "וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו", ה' יתברך לקח צד שהיה כלול באישיותו השלמה, כמו שכתוב: וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן , "וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה". צד זה שנפרד מאישיותו, נעשה לבעל גוף נפרד ביצירת חווה, ועתה בעל החיסרון מחזר אחר אבדתו.
האיש והאישה שניהם אינם שלמים, אך בחייהם המשותפים הם משלימים זה את זה. באופן כללי, מתוך הכרת חוסר שלמותו של היחיד לעצמו, מתאפשרת מגמה של השתלמות והתפתחות בחיי האדם. יצירת החיסרון היא פתח לכל ההתקדמות הרוחנית של האדם, ולהתקרבותו אל ה'. מתוך חסרונו יכיר את הזדקקותו לה' יתברך, ולנבראים אחרים מלבד עצמו.
אולם, בחיסרון מונח גם שורש החטא. חז"ל הדגישו את הסכנה שנוצרה בבריאת האישה - "כֵּיוָן שֶׁנִּבְרֵאת נִבְרָא שָׂטָן עִמָּהּ" . זאת מפני שבעצם יצירת החיסרון באדם, יש מקום לשטן להפילו. החיסרון עצמו עדיין איננו חטא, כל זמן שאדם עסוק בהשלמת חסרונותיו ומנתב את חוסר השלמות למגמה של תשובה והתקדמות. אך החטא מופיע כאשר אין עיסוק בהשלמת החיסרון, והוא הולך וגדל. כשאדם מרגיש שאין לו עוד עבודה, אין לו מה ללמוד, ושהכל כבר שלם ומוצלח באישיותו, גאווה זו, בין שהיא באה מבורות ובין שהיא סמיות של נטיית יצר, מרחיבה את אחיזת החיסרון ומביאה אל החטא.
את האשמת האישה בחטאו, "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי" , ניתן להבין גם באופן שאדם טען כי יצירת החיסרון גרמה לנפילתו. בזה כפר בטובה הגדולה של הקב"ה שאפשר לו להיות חסר ובכך לקנות קומות ומעלות חדשות להשלמת חסרונו.
ה' ברא את האדם לכתחילה באופן שעליו נאמר "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ", ואז יצר בו חיסרון, וזו איננה ח"ו טעות. הבריאה השלמה הראשונית, היא שדר תמידי לאדם שמצד שורשו יש בו שלמות פנימית שעליו לעולם לשאוף אליה. רושם השלמות הראשוני פועל את פעולתו בנסתר. אמנם באופן נגלה האדם בעל חיסרון ועליו להיות בתהליך מתמיד של השתלמות. אך באופן נסתר, יש צורך בידיעה הוודאית שקיימת באדם מעלה אלוקית עליונה ופוטנציאלית. אכן, אם מעלה זו היתה מופיעה מתחילת הבריאה בפועל, כאמור היו לכך תופעות לוואי חריפות. אך כאשר היא זו שדוחפת את כל ההתפתחות, אין קץ לאיכויות שיכול האדם לחשוף.

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: