ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: וירא
פרשה נוכחית: חיי שרה
פרשה הבאה: תולדות
 


"לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם" - לפרשת לך לך

הרב אלישע וישליצקי

פרשה ונפש בחבלי משיח
שיחות הרב אלישע וישליצקי שליט"א לפרשת השבוע
"לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם"

ויסע מקדם
"וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו"
מקומו של לוט היה יחד עם אברהם באזור בית אל והעי. המקום שאליו הוא הולך הוא סדום. באופן גיאוגרפי, ההליכה הזאת היא ממערב למזרח. סדום נמצאת במזרח. אם כך, היה הכתוב צריך לומר 'לקדם' ולא 'מקדם'. אמרו על כך חז"ל במדרש רבה (בראשית מא, ז):
"הסיע עצמו מקדמונו של עולם. אמר: אי אפשי לא באברם ולא באלוהו".
אכן לפי המדרש 'קדם' לא בא לציין כיוון - מזרח לעומת מערב - אלא המילה 'קדם' מייצגת את המושג 'קדמונו של עולם'. מי שקדם לעולם, או כלשון הרמב"ם - מי שאמר והיה העולם כרצונו.
מדוע בפעולה כזאת, שבה האדם בוחר בסך הכול אזור - כשאברהם אבינו אומר לו: אנחנו לא יכולים להיות ביחד, ואז, 'היפרד נא מעלי' - מדוע לתלות בהליכה כזאת ביטוי קשה של 'הסיע עצמו מקדמונו של עולם'?
כשהתורה מתארת את סדום "לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה" (יג, י), היא מתארת אזור פורה ביותר, אפילו "כְּגַן ה'". אבל היא מוסיפה ביטוי קצת צורם, כך במבט ראשון - "כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם...". אם אנחנו מדברים על הגבירה אז למה להשוות אותה לשפחה?
שהרי ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות, קדושה מכל הארצות. אבל אם הכתוב עושה הקבלה לארץ מצרים, הוא לא בא ליצור השוואה בחשיבות אלא להסביר את האופי, אופייה של סדום. אזור החיים בסדום, היה בו דמיון לארץ מצרים.

לא כארץ מצרים
בדברים (יא, י) נמצא את ההשוואה:
"כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק".
במצרים יש שפע של מים, עד כדי כך שכאשר אדם צריך מים לשדה שלו, הוא משתמש בעקב רגלו ומוציא יובל של מים המגיעים לאן שהוא רוצה. לא תלויים שם בשום גורם. בארץ ישראל, לעומת זאת, כתוב (שם, יא):
"וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם".
אתה תלוי בשמים. חברות של תחזית מזג האוויר בחוץ לארץ, באירופה, עשירות מאוד. שבעים-שמונים אחוז מדייקים שם בתחזית. בארץ ישראל - 'למטר השמים תשתה מים'. קשה מאוד לחזות מה יהיה.
ככל שהסגנון יותר שחצני, יותר ודאי, יותר יודעים לספר לנו 'מה יהיה ביום שלישי ומה יהיה ביום רביעי, ועוד כמה ימים קדימה, ולא פעם מתבדים. כי אנו תלויים בשמים. אתה נכנס ל'היכון', לדריכות בשמיני עצרת להזכיר גבורות גשמים, עד שאתה עובר בהדרגה לז' במרחשוון ומתחיל להגיד 'ותן טל ומטר לברכה'. אתה מתפלל. 'למטר השמים תשתה מים'.
הווי אומר, למשל, באזור הזה של בית אל והעי, אם למטר השמים תשתה מים, ואם אתה תלוי בשמים ואם אתה מתפלל לשמים, המרחב שבו תוכל לחזק את התלות ברצונו של הבורא, הוא מרחב ברור יותר, דרך הצורך - אולי הכי בסיסי - של האדם למים.
בסדום, כמו בארץ מצרים, באמת אין צורך בשמים, אין צורך בתלות, אין צורך בתפילה. יש שם שפע של מים כל הזמן. אם אדם עוזב את האזור שבו מרחב החיים תלוי בשמים, והולך ובוחר מרחב שבו אין תלות, זה אומר שהוא מסיע עצמו מקדמונו של עולם.
***
אמא של שליחות
אחת מגדולות האימהות שלנו, שיום הזיכרון שלה חל השבת, רחל אמנו, מלמדת את כולנו אלפי דורות מה פירוש לצקת בתוך הנפש הישראלית הפרטית, המשפחתית, הקהילתית, הלאומית, את הזיכרון החי של ארץ ישראל, של גאולת ישראל, של עם ישראל.
אלפי שנים לא נס ליחה של האימא הזאת. הגעגועים אליה לא רק עזרו לנו אחרי אלפיים שנה לחזור הביתה, אלא הם גם הופכים להיות געגועים לחינוך, געגועים למצוא את הנפש שלנו.
אימא של שליחות, זאת רחל אימנו. היא יכולה להיות מאד שמחה בדור הזה, בדור של חבלי משיח. שרבות רבות ורבים רבים, ממשיכים בדרכה, ובעצם ממשיכים את השורשים של אברהם אבינו ושרה אמנו.

ערך הרב ליאור לביא מתוך שיחה שניתנה בתשע"ג במכון מאיר

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: