ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: תולדות
פרשה נוכחית: ויצא
פרשה הבאה: וישלח
 


מהפכת התפילה

הרב אלישע וישליצקי

שיחות הרב אלישע וישליצקי שליט"א לפרשת השבוע
מהפכת התפילה
שיחה לפרשת תולדות

תפילה מתוך חיסרון
"וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (כה, כא)
התפילה נקראת בלשון הפסוקים לפי חז"ל עתר . אותיות אלה - ע.ת.ר - מופיעות גם בפעולה של יצחק אבינו, וַיֶּעְתַּר וגם בתגובה האלוקית, וַיֵּעָתֶר. וחז"ל אומרים שהתפילה היא כמו עתר - כלי חקלאי - שמעביר תבואה ממקום למקום, מעין הקלשון של ימינו. וכך לדברי חז"ל, אותו העתר מהפך את התבואה ממקום למקום.
איזו סוג של מהפכה עושה הקלשון אם הוא בסך הכול מעביר תבואה ממקום למקום?
"אמר רבי אלעזר: למה נמשלה תפילתן של צדיקים כעתר? - לומר לך, מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפילתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממידת אכזריות למידת רחמנות" (סוכה יד, א)
מה הכוונה 'מהפך דעתו', כביכול כבשר ודם?!
ייתכן שהגמרא בהבנת הפסוקים, ואנו בהבנת הנפשות שלנו, יכולים למתוח קו כלשהו שיחבר את מה שלא ניתן לחיבור. כאשר בצד אחד של הקו עומדת התחושה האישית, החיסרון שבני אדם מרגישים, שנראה בעיניהם כמידת אכזריות. למשל, הם רוצים ילדים ואין להם, הם רוצים שקט ואין להם.
אין מדובר פה חלילה בשיפוט או בהגדרה של המידה האלוקית, אלא ההתייחסות היא לראייה האנושית. ולכן הביטוי 'מהפך דעתו' מתאר את מה שאנו רואים לנגד העיניים, ולא הגדרת דעתו של הקב"ה.



לרומם את המבט
והצד השני שאליו הקו צריך להגיע איננו מה רוצה האדם אלא - מה רוצה אלוקים. זה אינו המקום של התחושות אלא המקום של המשימות. זהו מקום אחר. הפערים בין שני המקומות יכולים להיות גדולים, אך הקו שביניהם מסמן חתירה, געגועים. (כמו אחינו שבאו מאתיופיה, שחג ה'סיגד' שלהם-שלנו, מבטא כיסופים). הכיסופים הם ביטוי הגעגוע למה שחסר לך. אבל זה לא רק חסרון אישי שלך אלא זה חיסרון בהופעת השכינה.
הביטוי במדרש לא מתאר רק את הצדיקים, אלא אומר שהקב"ה "מתאווה לתפילתם של צדיקים" . הביטוי 'מתאווה' אין לו חלילה שום דמיון לתאווה אצל בני אדם. אבל כן אפשר לומר, אם מסתכלים על המידה האלוקית, שלתפילת הצדיקים יש ערך וצורך. דרך תפילתם הקב"ה מתגלה. "ועמך כולם צדיקים ".
הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים, שתבוא מתוך מחסור. המחסור אינו בא לעצור, אלא להצמיח, לרומם. ואם אני נשאר בשטחיותי, אז אתפלל על מה שחסר לי, אלא שפה מתחילה התפילה ופה היא מסתיימת. אין שום קו המרומם את המבט. אבל אם מתפללים מתוך כיסופים להשלמת הפער, בין רצונו של הבורא לבין רצוננו, אז מתפללים על כך שתופיע מידת הרחמים בעולם. היא גנוזה. חפץ ה' שמידת הרחמים תתגלה בעולם. ועל ידי תפילת הצדיקים יכולה להתגלות מידת הרחמים. וזה היפוך מבחינתנו. אבל מבחינת התוכנית האלוקית ודאי אין זה היפוך. כלומר, בעקבות השינוי שחל בנו אנו יכולים להגיע למצב שבו הקב"ה מגלה דרכנו את מידת הרחמים.
הקלשון עושה מהפכה. מדוע? אומר ה'חתם סופר', מפני שהקלשון יוצר בירור בין קליפה לגרעין. השילוב של מעבר התבואה ממקום למקום, תוך הגבהה מסוימת, מאפשר לרוח לפעול את פעולתה וכל השילוב הזה יוצר אבחנה בין הקליפה לגרעין. (כמלאכת ברירה בשבת).
זהו תיקון גדול בעולם שיש אבחנה בין הפסולת לבין הגרעין החיובי. התפילה, לדברי ה'חתם סופר', ניקתה את עולמם של יצחק אבינו ורבקה אמנו. הקו שנמתח ממקום החיסרון אל מקום הרצון האלוקי חובר, ואז לאט לאט משתנה סדר העדיפויות, ומרכז הכובד של התפילה שוב איננו רק החיסרון אלא כיצד מילוי החיסרון ישרת בעצם את המגמה האלוקית. וזהו תהליך של תיקון.


הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: