בתפילה אנו פוגשים שני חלקים – שבח והודאה” ובקשת הצרכים. ונשאלת השאלה – איזה חלק מרכזי יותר?
התשובה לכך היא” שהתפילה לא נועדה למלא את צרכיו של האדם” אלא היא חוק שיסד הקב”ה בנפש האדם לפנות אל אלוקיו בתפילה” שעל ידה האדם מתרומם לדבקות אלוקית” ל”עשה רצונך כרצונו”” לרצות את מה שה’ רוצה – מתוך כך התפילה מיטיבה את האדם” והוא מתעלה על ידה לקרבת אלקים” הוא מיטיב את דרכיו ורוצה ללכת בדרך ה’.
עצם הפנייה לה’ עושה את האדם טוב יותר” ותפילה כזו היוצאת מרגש טהור” מביאה להטבה מוסרית של המתפלל” דהיינו להתעלות והתחדשות של רגשותיו למעלה עליונה (על פי מאמר ‘פעולת התפילה’ לרב צבי טאו שליט”א).
על ידי כך אפשר להבין כיצד פועלת התפילה גם למילוי בקשותיו וצרכיו של האדם. כי נשאלת השאלה – וכי אנו משנים את רצון ה’ חלילה? הרי אם מגיע לי דבר מסוים אקבל אותו ממילא ואם לא מגיע לי האם משום שאתפלל אקבל זאת” האם אשנה את רצון ה’?
אלא האדם בתפילתו בקרבתו אל ה’ מתעלה ומשתנה וממילא אדם חדש בא לכאן” אין זה אותו אדם שלא היה ראוי לדבָר” אלא עתה” מתוך התעלותו וקרבתו לה’ ראוי הוא אף למילוי בקשותיו. הפנייה לה’ מעלה אותו ומשלימה אותו ומתוך כך היא מביאה גם את תועלתה החומרית.
היטיב לבטא עניין זה הרב אלימלך בר שאול זצ”ל (שהשבוע בי’ במר-חשוון יחול יום פטירתו) בספרו ‘מצוה ולב’: “באהבת הקב”ה את האדם” רוצה הוא יתברך שהאדם יהיה תמיד עמו במחיצתו… בתור אמצעי לכך משהה הקב”ה לפעמים מלתת לאדם איזה דבר מצרכיו” כדי שעם פנייתו לבקש את צרכיו יתמלא לבו שלהבת של כיסופין ודבקות לאביו שבשמים” של צימאון יוקד לקרבת אלקים חיים ומלך עולם.
נמצא שמהות התפילה” כלומר ההתקרבות לה’ היא עצמה המטרה ואילו חסרון הצרכים ובקשת מילויים אינו אלא אמצעי לה.
התפילה היא אפוא כלי לדבקות” פרוזדור לטרקלין של קרבת אלוקים”.