ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: ויקרא
פרשה נוכחית: צו
 


קץ שם לחושך

הרב אלישע וישליצקי

פרשה ונפש בחבלי משיח
שיחות הרב אלישע וישליצקי זצ"ל לפרשת השבוע
קץ שם לחושך
שיחה לפרשת מקץ וחנוכה התשע"ז

וַתִּפָּעֶם רוחו
לקשר שבין פרשת מקץ לחנוכה סיבות רבות ומשמעויות רבות. ייתכן שחלקן נמצא בשמה של הפרשה, החוזר ונשנה בפסוקים: "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר" (בראשית מא, א). רש"י במקום אומר שמקץ פירושו סוף; "כתרגומו מסוף וכל לשון קץ סוף הוא".
אבל ייתכן שהמילה "קץ" אינה מבטאת רק סוף, אלא גם התחלה של גאולה: "אין לך קץ מגולה מזה" (סנהדרין צח ע"א). ואולי זה בעצם אותו עניין. ב'מקץ' יש נקודת מהפך, שאפשר להסתכל עליה בשאלה 'מה עבר עד עכשיו', כלשון ההבנה הפשוטה - "מקץ שנתיים ימים", ובאותה מידה, לאחר השנתיים האלה בשאלה 'מה מכאן ואילך'. ואמנם, כשנכנסים לחלום של פרעה מתחיל המהפך הגדול של יוסף, שבו הוא עומד להשתחרר. נראה שקיים קשר ביניהם.
והמהפך שעובר יוסף קשור לחלומות פרעה ולסערת הנפש שלו, כשהוא מנסה להיחלץ מהלחץ שהוא נמצא בו, כפי שמתואר בפסוק: "וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה" (שם, ח).
לתבונה האנושית יש הרבה ערך וכשרון, שניתן להשתמש בהם לטובה. עם זאת, הדבר נכון עד גבול מסוים, שבו האדם יכול לברר, לפענח, ובהקשר הזה - לנתח חלום ולנסות לפתור אותו. והגבול, שעד אליו מגיעה ההבנה האנושית,אינו נמדד תמיד בשכל. כלומר, יכול להיות שהחרטומים, החכמים, היועצים, העיתונאים והפרשנים, הציבו את שלל הדברים הנפלאים בהיגיון שלהם, ולא בהכרח שיש פירכא להיגיון הזה.
אך הנה פה בחלום, וביקיצה ממנו, יש איזה חיפוש בנפש. הנפש של פרעה מתפעמת, יש בה מעין צלצול, כמו פעמון רועש, והוא לא מוצא מנוח לנפשו. ואז הפתרונות של החכמים, מגיעים לאוזניו ולמחשבתו אך לא מספקים לו מענה. ואם כך, משמע שהשכל פה אינו מספיק. צריך משהו אחר.

אלוקים יענה את שלום פרעה
"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ" (שם, שם טו). אומר רש"י "לשון הבנה והאזנה". הפעולה הטכנית היא פעולת השמיעה, שיכולה להיות באמת רק טכנית, אך היא יכולה להיות הקשבה, כלומר יכולתו של האדם להבין מה הוא שמע.
פרעה סבור שיש פה בסך הכול איזשהו כשרון או הבנה, שעוד לא באו לידי ביטוי אצל חכמיו, ויוסף עכשיו חכם מהם, אז הוא יהיה זה ששומע ומבין ופותר את החלום.
לעומת זאת, אומר יוסף: "וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי" (שם, שם, טז). בוא נשים על השולחן את ההבדל בינינו - אתה וחרטומיך לעומת עם ישראל. "בלעדי" אומר רש"י "אין החכמה משלי", זה לא מתחיל ממני. וודאי במצב שאתה, פרעה, בסבך המצוקה הנפשית שלך, לא מוצא פתרון, עליך להכיר בכך שמקור הפתרון הוא לא באדם, לא בשכל האנושי. אלא, מוסיף יוסף: "אֱלֹקִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה". אומר רש"י: "ייתן ענייה בפי לשלום פרעה".
האחראי על החלומות, האחראי על החיים, זה הקב"ה. ואם אתה עכשיו זקוק לעזרה הנפשית שבפתרון החלום אז תקבל אותו, אבל לא ממני, אך עם זאת תקבל אותו - דרכי. לא באוויר, לא בפתקאות, לא בכשפים, אלא דרך בשר ודם, דרך יוסף. זה סוג של שילוב עדין מאוד, והוא יכול להיות אצל יוסף רק עם טהרה גדולה, עם ענווה גדולה.

בין חכמה לנבואה
יוון הציבה את החכמה כחלק מהותי מאוד בכל התפתחות הממלכה שלה. למלכי יוון יש מורים ופילוסופים מגדולי העולם, והם עצמם חכמים ונבונים. אך מולם ניצב עם קטן שעל פניו לא התחרה בחוכמתו מול יוון, אבל הוא נלחם בתפיסה היוונית, כלומר, בירר מהו מקור החכמה - מקור אלוקי או מקור אנושי.
אנחנו בהשקפה התורית, אומר הרמב"ם (מו"נ ג, לב-לג), רואים שנבואה היא הכנה אנושית, עמל, זיכוך המידות וזיכוך המחשבות, והיא תלויה במתנה אלוקית. כדרכה, תפיסת התורה היא תפיסה מאוזנת, כוללת את כל הדברים שנמצאים בקצוות אך היא עצמה אינה נמצאת בקצה זה או אחר.
יש בזה בירור גדול בכל העימות בין יוון לבין ישראל, ובהיבטים האלה העימות עוד לא נגמר. התחנה המשמעותית של חנוכה ושל תקופת החשמונאים היא "מקץ", כלומר היא נקודת המהפך, אבל מהפך שדורש מהדורות הבאים ומאתנו עוד הרבה עמל.

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: