ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: עקב
פרשה נוכחית: ראה
פרשה הבאה: שופטים
 


הרב אלישע וישליצקי זצ"ל: 'איש פשוט מירושלים'

הרב גבי קדוש


מי היה הרב אלישע וישליצקי? אילו היינו שואלים אותו היה ודאי אומר 'איש פשוט מירושלים'. מעולם לא החזיק מעצמו, מעולם לא אמר את המילה 'אני'. תלמיד חכם בהיקף אדיר, כתב ספרים הרבה [ושמו נכתב עליהם בהסתרה שבהסתרה...] ותורתו נשמעה בכל רחבי הארץ במסירות אין קץ. גדלות אישיותו המיוחדת, מידותיו וענוותו עומדים מאחורי פשר החידה הנקראת "הרב אלישע" אשר מתבטא במילה אחת: 'שליחות', או בשתי מילים: 'הבריח התיכון'. שמואל הנביא של הדור, כיתת רגליו ממקום למקום, בעיר ובספר, בישיבות ובגרעינים, בתנועות הנוער ובישובים. לא בשביל ללמד אחרים אלא בשביל לחיות עם האחרים את תורת החיבורים, תורת חבלי משיח, תורת הגאולה.

המושג 'שליחות' במובנו ההמקובל הוא שיש לאדם חיים פרטיים [וזה בסדר...] ויש לו מן הצד עוד כמה משימות ושליחויות בחייו. או אפילו שאדם מסור לענייני הכלל אך עדיין ה'אני' שלו נמצא בראש סולם סדרי העדיפויות של חייו. אצל הרב אלישע השליחות משמעותה להרגיש שאתה עבד, שאין לך מעצמך כלום. ללא גבולות. אתה שליח של ריבונו של עולם, אתה לא עושה את זה בשביל עצמך, אתה בכלל לא בעסק... באהבה ובגבורה גדולה אתה מכתת רגליך בכל הארץ מצפון לדרום ולמרכז ולא מוותר לעצמך, וגם אם אתה חולה ובקושי הולך, ובקושי נושם, אך זו שליחותך בעולם, ואם יש מישהו מבית שאן, מדימונה, משדרות או מגוש קטיף שמחכה לך כדי שתחבר אותו, שתרומם אותו, שפשוט תהיה איתו - אז אתה כבר בדרך ואתה מגיע. וכאשר אתה שם, כולם ממציאים את עצמם מחדש, מתרעננים בכוחות מחודשים מגלי האהבה שהרעפת עליהם. שליחות ברמה כזו יכולה להתקיים רק כאשר האדם ניחן בענווה עצומה ובהתבטלות למשלח ולמען שאליו השליחות מיועדת.

הרב אלישע ראה עצמו כ'בריח התיכון' במשכן אשר חיבר את כל הקרשים, בלי להתבלט ובלי לקבוע כיצד ינהגו אחרים וכך נאמר על ידו באחת מסעודות הפורים [חוברת הבריח התיכון]:
'מה עושה ה'בריח התיכון'? אומר לקרשים: 'אני איתכם... אני לא אבלוט. הבריח התיכון תמיד נמצא מאחורי הקרשים, הוא לא הקרש בעצמו, הוא לא המזבח, הוא לא הארון, הוא לא הכרובים, אבל הוא ממש מוכן להיות משמש את פעולתו... הבריח התיכון כל הזמן בעמדה של מסע, לכן הוא התנאי של יכולת התנועה בו, מפני שאי אפשר לנוע אם לא ישרים, אם לא מוכנים לשרת את השכינה ולנסוע בהתחדשות הדורשת תסיסה, הדורשת לא להיות מפונקים, הדורשת לא להיות פאסיביים... וככה בסבלנות... תלך לעוד קרש ועוד קרש. אם צריך לנסוע - תיסע. אתה הרי לא כזה רב גדול שכולם באים אליו לשתות בצמא את דבריו, לך אין כלום לתת. אז מה, מי אמר שבאת לעולם בשביל להיות המשכן, אולי נולדת בשביל להיות קרש. מי אמר שנולדת להיות קרש, אולי נולדת בשביל להיות המילימטר האחרון ב'בריח התיכון'. ואם תעשה את תפקידך שבשבילו נולדת - 'אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ'. גם בתוך חבריך בישיבה, בצבא, בחקלאות, בהתיישבות, בכל מקום, בכל תפקיד אפשר להיות שייך ל'בריח התיכון'... אתה עייף, הגוף שלך עשה הרבה דברים חשובים, אתה רוצה ללכת לישון. זה דבר מאוד חשוב, דבר אנושי. אבל באיזה מקום נמצאים אנשים שעכשיו ברגעים האלה כדי להיות 'בריח תיכון' של עצמם הם צריכים שתבוא אליהם. קח את העייפות שלך איתך, שים אותה באיזה תיק צד על הכתף ותיסע. אם אתה 'בריח תיכון' של עצמך אתה יכול להיות גם 'בריח תיכון' של אחרים'.
נסיים בסיפור שמדגיש את רוח המסירות והשליחות של הרב אלישע לנושא הזה, להיות 'בריח תיכון' של אחרים ולעזור כמה שיותר לאחרים לדייק את עצמם, ועד כמה זה היה בנפשו. בקיץ האחרון לחייו היו קשיים במימון הנסיעות של הרב אלישע במונית לכל רחבי הארץ למילוי משימת חייו להיות 'בריח תיכון', המצב הגיע למבוי סתום וחבר הודיע לרב: 'מיום חמישי הקרוב אין יותר מוניות'. ומרטיטה היתה תגובתו של הרב אלישע: 'טוב אז אני מבין שגמרתי את תפקידי בעולם...'.
כמעט עד יומו האחרון המשיך להתחבר ולחבר את העם שכל כך אהב לאבינו שבשמים. נזכה בעז"ה מכוחו להמשיך ביתר שאת וביתר עוז ובענווה גדולה, את שליחותו בעולם.

סיפורים על הרב
1. "באתי להתחזק"
בצוק איתן נסעתי פעם להעביר הרצאה באזור נחל עוז. כשסיימתי שמעתי שירה ממקום רחוק. הלכתי לשם וראיתי את הרב אלישע עם עוד קבוצת רבנים. הרב אלישע ראה שבאתי עם רכב ואמר לי: "אני חייב להעביר שיחה לאיזה גדוד שביקשו ממני, אבל עכשיו הם לא עונים לי. אולי ניסע לחפש אותם?" ניסיתי להניא אותו מזה בטענה שזה רחוק, אבל הרב אלישע הפציר בי ונסענו לחפש אותם.
בדרך עברנו ליד מאהל יחסית ריק, וחשבנו שאולי זה המקום. ירדתי מהאוטו. ישב שם בחור בכניסה ליד צילייה עם ברוס [קופסת מתכת לתחמושת] הפוך, לבוש גופייה, עם קעקוע על היד ולבוש בחצי מדי ב', נראה מילואימניק, עם סיגריה ביד, מכין קפה. ניגשתי אליו ושאלתי אם זה הגדוד שאנחנו מחפשים. הוא הרים את העיניים ואמר: "לא, זה לא הגדוד הזה. ובכלל, אנחנו לא צריכים רבנים שיחזקו אותנו, אנחנו מספיק חזקים". אני קצת הזדעזעתי מהתגובה, אבל עוד לפני שהתעשתי נפתחה הדלת של האוטו והרב אלישע יצא החוצה.
הרב אלישע ניגש לאותו בחור, נותן לו צ'אפחה על הכתף, ואומר לו בקול: "אחי, אחי, לא באתי לחזק, באתי להתחזק". הבחור היה המום והרב אלישע שאל: "עושים את המשימות? עושים אותן בשמחה? מכים באויבים?" והוא עונה לרב: "כן, כן!". הרב אלישע חיבק אותו ואמר לו: "כל הכבוד, תודה, אין לך מושג כמה חיזקת אותי". ואז הוא חוזר לאוטו. הבן אדם חייך חיוך רחב, כולו מלא חיות.
כשנכנסתי חזרה לאוטו, הרב אלישע היה טרוד ולא הבין איך הבחור יכול היה לחשוב אחרת: "באתי לחזק?! איך אנשים יכולים לחשוב שבאתי לחזק?! באתי להתחזק"!
(אליאב תורג'מן, ר"מ בישיבת ההסדר בדימונה)


2. לא מפספסים קביעות
מהפעם הראשונה שפגשתי אותו בגיל 15, הוא ביקש ממני רק דבר אחד: "קרא לי אלישע, זה הכי יכבד אותי". מצאתי את עצמי, נער בן 15, מבולבל, שרק יצא מהעולם החרדי, במרכז חייו של איש ענק רוח שכזה. ומאז הוא חיבק אותי. גרנו אז אבי ואני תקופה קצרה בקריית משה, והרב אלישע ידע שקשה לי לתפקד, להרים את עצמי. אבי חלה אז, ואני הייתי צריך לתפקד כאחראי בבית, תוך כדי שאני מנסה להבין לאן פניי מועדות בחיי; מי אני, מה אני וכו'. הוא היה מתקשר אליי כל בוקר, לפעמים חמש-שש שיחות בבוקר, כדי לוודא שקמתי, לזרוק לי מילה טובה, לשאול אותי איך אני מרגיש, להתעניין בשלומו של אבא.
בוקר אחד, באחת השיחות השגרתיות שלנו, הרב הציע לי: "אולי תסכים להיות חברותא שלי? לא למדתי הרבה זמן עולת ראי"ה, אתה מעוניין?"... ואני ברוב טיפשותי ניסיתי לברוח מזה. מה עשה הרב אלישע? הרפה! "אתה צודק", אמר לי, "אם יהיה לך פנאי, אשמח לקבוע איתך זמן קבוע ללימוד". כעבור שבועיים, בשיחת בוקר שגרתית שלנו, אמרתי לו: "אני מוכן ללמוד, אבל לא מתחייב על קביעות". "בשמחה", הוא אמר לי. והתחלנו, יום שלישי, בשעה 17:15 בבית וגן, עולת ראי"ה, אלישע ואני.
והוא ידע מה לבחור, סיפר על הנושא שהכי התקשיתי בו, נושא התפילה. והתמכרתי. לא לעולת ראי"ה, לאיך שהרב אלישע מלמד עולת ראי"ה. הוא היה מכין דף מקורות לכל שיעור והתייחס לחברותא שלנו באותה הרצינות שהוא בא להעביר שיעור למאות אנשים. החברותא המשיכה במשך ארבע שנים וחצי. יום שלישי, בשעה הקבועה.
בסוף השמינית עבדתי בקפה רולדין בממילא, בתור אחראי דלפק. ביום שלישי אחד בשעה שש בבוקר אני מקבל טלפון מאחראית המשמרת, שמישהי הבריזה ממשמרת ערב והיא צריכה שאגיע לעבוד בערב. התקשרתי לרב אלישע, להתנצל שלא אוכל להגיע, אך הוא לא ענה.
השארתי לו הודעה במשיבון שחייבים אותי בעבודה, ולא אוכל ללמוד איתו היום.
הלכתי לעבודה. בשעה 17:10 קורא לי הבוס שלי, ואומר לי שמישהו מחכה לי בחוץ. יצאתי, והרב אלישע עומד שם עם עולת ראי"ה ודף מקורות. "באתי ללמוד עם החברותא שלי", אמר לבוס שלי, "זה אפשרי?", שאל אותו, "זה קביעות שלנו כמה שנים. אני מוכן לשלם לך על עלות שעת העבודה שלו...". הבוס כל כך התרגש, שאמר: "בשמחה!", לקח לנו שולחן פינתי, והצטרף אלינו ללימוד.
אחרי הלימוד אמרתי "תודה", אך הרב אלישע לא קיבל. "על מה אתה מודה לי? בסך הכול לא רציתי לפספס את החברותא שלי". זה סיפור קטן על מי היה הרב אלישע, ואין לי ספק שלא רק בשבילי, אלא בשביל רבבות יהודים בעם ישראל.

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: