ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: ויקרא
פרשה נוכחית: צו
 


בין האדם לעץ השדה / הרב ברוך אפרתי

-----

הרב ברוך אפרתי

בכל ט"ו בשבט מתנגן שירו הידוע של נתן זך 'כי האדם עץ השדה, כמו העץ הוא צמא למים'.
אנו רגילים לחשוב שהאדם נמשל לעץ השדה, בכמה בחינות שונות.
אולם, כאשר התורה מתארת את הקשר בין עץ השדה לבין האדם, היא מדגישה דווקא את ההפרדה וההיפוך שבין השניים -
"כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת - כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר?!"
התורה מתארת מצב מלחמתי, בו אנו צרים על עיר של אויבינו, ומבקשים לקצץ את עצי הפרי של העיר. כאן מצווה עלינו התורה לבל נכה את עצי השדה, וכתמיהת התורה 'כי האדם עץ השדה?!', הרי האדם האויב אינו העץ, ועל כן אסור לנו להכות את העץ התמים.
אמנם, על אף הפשט הזה בדברי התורה, נהוג בעולם להשוות את האדם לעץ.
הצורך האידיאולוגי שלנו להשוות את האדם לעץ, מובן מאליו. האדם כמו העץ חי לו לבדו מצד אחד, אך לוקח חלק בחברה מצד שני. האדם כמו העץ שואף מעלה, יונק משורשיו העמוקים, ואף מת בסופו של דבר.
אלא שבט"ו בשבט, ראש השנה לאילן, עלינו להדגיש גם את השוני שבין האדם לבין העץ.
העץ הוא צומח. הוא גדל לפי קצב קבוע, ומגיב בצורה ברורה ומדעית לכל התופעות הסביבתיות. עץ אשר קר לו, ישליך את עליו. עץ אשר חם לו, ייבש ענפיו. עץ על שפת הנחל יאדיר פארותיו. עץ במדבר יכה שורשיו למציאת מים. העץ הוא בריה הצפויה מראש, יסוד העץ הוא דטרמיניסטי, ידוע וקבוע מראש, כפוף לחוקי הצומח ומגדירי הצמחים. אין עץ שיחליט ללכת למקום אחר. אין עץ שיחליט להפוך דרכיו. אין עץ שיחולל מהפיכה בקרב אחיו העצים. אין עץ חוטא, אין עץ צדיק. העץ אינו בעל בחירה. ואמנם, ברמה הלאומית אכן העם משול לעץ - 'כימי העץ ימי עמי' שכן כדברי הרמב"ם לאומות יש פחות בחירה מאשר לאינדיווידואל.
לא כן האדם. האדם הוא בעל 'רוח אלקים'. לאדם ניתנת האפשרות לבחור מתוך מגוון אין סופי כמעט של אפשרויות, מה הוא יעשה ומי הוא יהיה. באדם מצוי יסוד התנועה, יסוד החירות האלוקית.
וכדברי אסף בספר תהילים - "אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹקים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם".
אסף מדגיש את יסוד החירות שבאדם, את התוספת הערכית שיש לאדם על עץ השדה. הרצון האלוקי, נשמת האדם, היא היותו 'בן עליון'. היותו מחולל המציאות, מנהיג המציאות, בעל חירות לקחת את המציאות לכיוונים חדשים לגמרי.
כאשר חוטא האדם, הוא מתחבר ליסוד העץ, מכיוונו השלילי - הוא נכלל בעץ הדעת, הוא נותן ליסוד הדטרמיניסטי הטבעי, ליסוד הטבע וחוקיו לשלוט עליו ולהכריע עבורו את הכרעותיו -"אָכֵן, כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ". יסוד הנפילה, המוות, כפיפות הקומה בפני החוק הטבעי. החוטא כובל עצמו ליצריו הטבעיים הגופניים. הוא אינו יכול לשלוט בהם, רוחו כלואה ומצויה כעבד תחת שלטון החוק היצרי הגופני.
לא כן תורת ישראל. התורה מחדדת בנו את יסוד החירות, התורה דורשת מעימנו לשלוט בגוף ולהאדיר את הרוח עליו כמנהיגה.
לצד היותנו יונקים מהעצים את יסוד הצמיחה והפריחה, השאיפה מעלה והאסטטיקה, עלינו גם להתעלות על עמדתם, ולהוסיף על מדרגתם.
אנו בני אדם, בני עליון ובעלי רוח ד'. בעולמנו יש מקום לעצים כנוף. אך את יסוד החיים אנו יונקים מעלמא דחירו האלוקי, עולם שאינו כפוף למדרגת הצומח והחי אלא למדרגת רוח אלקים אשר ממעל לפני המים.

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: