ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: ויקרא
פרשה נוכחית: צו
 


כמין תיבה פרוצה / הרב ברוך אפרתי

-----




בביאור מעלת המקדש, הכוזרי מבסס דמיון בין שולחן לחם הפנים, ובין גוף האדם- "וְהַשֻּׁלְחָן - לְהִדָּבֵק בּוֹ הַשֶּׁפַע וְהַטּוֹבוֹת הַגּוּפִיּוֹת".
במה דומה שולחן לחם הפנים לחיי הגוף שלנו? רש"י מפרש - "לחם הפנים, שהוא עשוי כמין תיבה פרוצה".
הגוף מכונה 'תיבה פרוצה'. הגוף הוא עולם של תאוות ועונג, חיי הרגע והשפע הגשמי. תיבת הגוף פרוצה לכל עבר, אין לה עולם רוחני משל עצמה.
גם בימינו, חיי הגוף הם כמין תיבה פרוצה. אחוזי הרייטינג של הצפייה בטלוויזיה והגלישה ברשת הם מרקיעי שחקים.
אדם חוזר מעבודתו, מתיישב אל מול התיבה הפרוצה ונותן לחיי הגוף והדמיון הגופני לשטוף את אישיותו.
התיבה הפרוצה מחוללת סדר יום תרבותי בישראל, סדר יום של גוף ותאוותיו, רגש שטחי ויצרים ללא גבול.
אין מעצור בפני אותה תיבה. היא תמטיר על הצופה והגולש בה מראות וערכים של גוף, אשר לא היה מעיז להראות לילדיו הישנים בחדר הסמוך.
תחילה מגיעה הבושה, אחר כך הסקרנות, ולבסוף אינך צופה בתיבה פרוצה אלא הופך את ביתך שלך לכזו.
לעומת חוסר המעצורים של תיבת הטלוויזיה הפרוצה ורשת האינטרנט שאינו מסונן, ניצב לו לחם הפנים בקדושתו.
הבדלים רבים יש בין הטמא לבין הטהור, בין מקדש ד' לבין הטלוויזיה העכשווית. אך ההבדל היסודי ביניהם הוא השעבוד למושג ה 'רלוונטיות'.
מה סודה של התיבה הפרוצה דימינו? כיצד היא כובשת את טובי המוחות בישראל? סודה הוא ברלוונטיות שלה.
היא משדרת לצופה שאם אינך שם, אינך קיים. אם אינך בקיא בנבכי התכניות וה'ריאלטי', בנבכי החדשות העדכניות והדיווחים החיים מהשטח, אינך חי כאן. אתה 'בחוץ', לא חלק מהבוהמה הישראלית.
אל מול קידוש הרלוונטיות במדיה הישראלית, עומד שולחן לחם הפנים. השולחן מבטא מציאות לא רלוונטית בעליל.
השולחן במקדש איננו מנצל את פוטנציאל החומר שלו, הוא עשוי כמין תיבה חלולה במקום להיות לחם גדול ועב. הוא אינו נאכל בטריות אלא משבת לשבת. הוא מיועד למעט אנשים ולא לכל מאן דבעי. הוא נראה כמיועד לעבודת ד' אך אלהי ישראל אינו גוף ואינו אוכל ממנו. שמים על השולחן לבונה בעלת טעם מריר. הלחם פשוט לא רלוונטי בצורה מוצהרת. כל יועץ תקשורת מתחיל היה מציע לשדרג את השולחן והלחם בתוספות חומרי טעם טוב, בהופעה מפעימה של ברק נוצץ וכו'. אך ד' לא בחר כך. השולחן אינו רלוונטי ביד מכוונת.

עבודת ד' שבגוף חייבת להיגמל מחיידק הרלוונטיות. לא כל דבר צריך להתאים לכולם, להיות מעשי, להיות טרי ומעודכן. יש ערך גדול בלחם שנעשה בכוונה טהורה לשם ד', גם ללא מימוש כל היכולות שלו כאן ועכשיו. לא כל ערך צריך להתאים למציאות, לא כל גוף חייב להיות נוצץ, לא כל דבר מתאים לכל אחד.
השולחן מבטא את העמל, את הקריאה של הנשמה אל הגוף להתרומם כלפיה, לעשות עבודה גדולה כדי לטהר את החיים הגופניים.

יש תיבה ויש תיבה. התיבה הפרוצה של המדיה הישראלית היא אנטי תזה לתיבה הפרוצה של לחם הפנים.
רק כאשר תדע החברה הישראלית ליצור מדיה מצומצמת ונקיה, מהותית, בעלת מגמה רוחנית הכפופה למרכז הקודש של התורה, נזכה להיגמל מהרלוונטיות הבאה על חשבון המהות, נזכה להשראת שכינה גם בכח המדמה ובכח הגופני, כשולחן לחם הפנים.

יש החושבים שתלמידים יאהבו לימוד גמרא, אם נראה כיצד כל סוגיא רלוונטית לעולמו של התלמיד. אך זו טעות, משום שהתורה לא ניתנה על מנת להתאים עצמה לעולם, אלא על מנת להאיר את העולם. הארה אינה כפופה להתיחסות רלוונטית, אלא לעמל הלומד להתרומם כלפי הרצון והמושכל המתגלה בתורת ד', באשר הוא.

גישה זו היא קשה, פחות פופולארית, דורשת עמל ויזע, אולם היא נותנת לאדם סמא דחיי, היא מקשרת אותו לדבר ד' שהוא החיים עצמם, כי היא חייכם, ורק בה החיים מקבלים ערך של עומק, ובה תאריכו ימים, ליום שכולו ארוך.

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: