ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: ויקרא
פרשה נוכחית: צו
 


סידרת 'גמרא באמונה' - חלק י"ז: כיצד מתקנים נזק?

נתן קוטלר


מסכת בבא קמא
מאת: נתן קוטלר
מבוא
האם תיקון הנזק מסתכם בתשלומי נזיקין? התשובה היא שלילית מכמה היבטים:
ראשית, כאשר האדם הזיק לזולת, מעבר להיזק הממוני הישיר של עלות הבהמה או החפץ בשוק, יש גם נזק עקיף שהבהמה או החפץ שהורגל אליו - עכשיו איננו, וכן יש גם טִרחה לקנות רכוש דומה (ראה ב"מ צג, ב). אמנם בבית הדין ניתן לחייב רק על העלות עצמה של החפץ, אך מי יפצה את הניזוק על אובדן החפץ שהתרגל אליו ועל הטרחה לקנות חדש?
שנית, יש גם עוגמת נפש הנגרמת מעצם העובדה שמאן דהו פגע באוטונומיה שלנו והזיק לרכושנו. אמנם בבית הדין מחייבים רק את עלות החפץ (למעט בנזקי גוף שהחובל חייב בחמשה דברים - ב"ק פג, ב), אך מי יפצה את הניזוק על עוגמת הנפש שנגרמה לו כתוצאה מהנזק?
ולכן, בדיון בשאלה כיצד מתקנים נזק, הכרחי להיות רגישים מוסרית לכלל ההיבטים של הנזק, אפילו אם אי אפשר לחייבם בבית הדין. נצא למסע קצר שבו נדון מהי המטרה בתשלום הנזק, אפילו אם אין באפשרות התשלום עצמו לפצות על עוגמת הנפש ועל הטרחה. כמו כן, נברר האם תיקון הנזק הינו רק בבית דין אנושי, או שהמזיק מעורר דרישה שמימית לתיקון הנזק. לבסוף, נלמד שאמנם בבית הדין אי אפשר לחייב פיצוי עבור עוגמת הנפש והטרחה, אך ישנה חובה לפיצוי הנזק שאינה ממונית ואף אינה פורמלית והיא על ידי מילים - בקשת מחילה.
מהי מטרת חיוב תשלומי נזיקין?
במשנה השניה בבבא קמא נאמר: "כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו" (ט, ב). מדוע המילים במשנה "הכשרתי את נזקו" הן בלשון ייחודית וכמעט פיוטית? מדוע לא לכתוב בפשטות "חייב בתשלום הנזק"?
רש"י מביא שני פירושים. לפי הפירוש הראשון, המילים "הכשרתי את נזקו" מלמדות על העבר, מאחר שלא שמר על ההיזק בעבר, הוא הכשיר את האפשרות שהנזק יבוא לעולם. אולם, לפי הפירוש השני, המילים "הכשרתי את נזקו" מלמדות על העתיד, על האדם לתקן את הנזק ולדאוג שהמצב ישוב לכשרותו. והנה לשונו הזהב של רש"י: "הכשרתי את נזקו עלי להכשיר ולתקן את נזקו כלומר אני חייב לשלם".
אם כן, לפי הפירוש השני של רש"י, המשנה כתבה דווקא בלשון זו "הכשרתי את נזקו" כדי ללמדנו שהמטרה של חיוב תשלומי נזיקין היא להביא את המצב לתיקונו ולכשרותו הראויה.
דרישה שמימית לתקן את הנזק
בבבלי בתחילת פרק הכונס מופיעים דברי רבי יהושע שאומר שישנם ארבעה סוגי נזקים (גרמא) שהעושה אותם פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים: הפורץ גדר בפני בהמת חברו והכופף קמתו של חברו בפני הדליקה וכו'.
אך בירושלמי מופיעה תוספת: "תני ר' יהושע אומר ארבעה אין חייבין לשלם מן הדין ואין השמים מוחלין להן עד שישלמו". בירושלמי יש חידוש: כאשר נאמר "חייב בדיני שמים", אין הכוונה שהחיוב מסתכם בכך שבשמים דנים את האדם, אלא הכוונה היא שאפילו שפטור בדיני אדם, ישנה דרישה שמימית כלפי האדם לתקן את הנזק. כך מסביר המאירי "כל שכתבנו עליו כאן שהוא חייב בדיני שמים פירושו שהוא חייב בו בהשבון, הא לענין איסור אף מה שהוא פטור בו מדיני שמים איסור מיהא יש בו, אלא שלענין השבון נאמרה. ומכאן כתבו גדולי הדורות שכל שנאמר עליו חייב בדיני שמים פסול הוא לעדות עד שישיב והדברים נראין שמאחר שהוא חייב להשיב תורת גזלה חלה עליו עד שישיב" (ב"ק נו, א).
המזיק חייב לבקש את מחילה
במשנה הראשונה בבבא קמא מופיעים ארבעה אבות הנזיקין "השור, והבור, והמבעה, וההבער". מהו "המבעה"? רב ושמואל נחלקו בפירוש המבעה: רב סובר שזהו האדם המזיק ואילו שמואל סובר שזהו שן. לשיטת רב עלינו לברר מדוע המשנה כתבה מילת קוד 'מבעה' ולא כתבה בפשטות 'אדם'?
ישנן כמה תשובות לשאלה זו, אך במאמר זה נראה את תשובתו של הרב שמעון משה דיסקין בספרו 'משאת המלך' (ב"ק סי' כז). רב מביא פסוק מישעיהו להוכיח שמבעה הוא אדם: "אָמַר שֹׁמֵר אָתָה בֹקֶר וְגַם לָיְלָה אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ שֻׁבוּ אֵתָיוּ" (ישעיהו כא, יב). רש"י מסביר: "אם תשובו בתשובה ותבקשו מחילה בעיו אלמא [=אם כן] באדם כתיב [=כתוב] בעיו". ה'משאת המלך' כותב שהמשנה כתבה דווקא 'מבעה' ולא אדם כדי ללמד אותנו שאמנם האדם המזיק חייב לשלם על הנזק, אך בנוסף חייב לבקש מחילה מן הניזק.
בדרך כלל אנו חושבים שאם אדם הזיק לחברו, תיקון הנזק הוא על ידי תשלום. אולם 'משאת המלך' מלמדנו (בשבוע הבא בע"ה נראה את הוכחותיו), שהתיקון האמיתי של הנזק הוא על ידי מילים, על ידי בקשת מחילה שיוצאת מן הלב ונכנסת לתוך הלב.
***

לתגובות, לקבלת המאמר המלא, שאר חלקי הסידרה והצטרפות למיזם 'גמרא באמונה': העומק האמוני בסוגיות הגמרא בעיון: [email protected]



הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: