ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: בלק
פרשה נוכחית: פנחס
פרשה הבאה: מטות, מסעי
 


נעדרת או נאדרת? / הרב ליאור לביא

-----



גבורה רוחנית
מבטו המעמיק של הראי"ה לנפש הדור משתקף בפתגמו לחודש תמוז ('מגד ירחים'): "מבין המצרים נגאל עם, על ידי מורים חמושים בגבורה רוחנית, שאינם צריכים למקל חובלים". הפתגם נקשר כמובן עם פרשת חקת הנקראת בתחילת החודש ובה מעשה הכאת הסלע על ידי משה רבנו, והעונש שנגזר בעקבותיו.
הראי"ה הבין ש"הסיבה לכל מכאובי הדור היא רק המחשבה..." ועיצוב התפיסה, ולמרות שההמון נמשך ונסחף לכך לעתים מבלי דעת, "...הסיבה הפנימית שמסבבת כל אלה - היא התנועה המחשבית הכוללת" (מאמר הדור, עמ' קי).
ממילא, גם המענה שלנו לתפיסות הבעייתיות צריך להיות עמוק יותר.
בדורנו, סגנון מחאה שיתמקד בזלזול, ביזוי, לעג וכוחניות ('מקל חובלים'), ייתקל בצעדים דומים גם מן הצד השני, "כמים הפנים לפנים". אם אנו רוצים לנהל מאבק כלשהו, עלינו לנהל מתוך הבנה עמוקה למה שהרב כינה בשם "התנועה המחשבית הכוללת" המאפיינת את זמננו. כלומר להבין את הבסיס הערכי-רעיוני שעליו רוח הזמן נשענת.
מהי אפוא רוח זמננו?


ותהי האמת נעדרת
את דברי הנביא ישעיהו על אחרית הימים: "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת, וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל..." (נט, טו) דרשו חז"ל: "מאי ותהי האמת נעדרת? אמרי דבי רב: מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה" (סנהדרין צז, א).
ברוח קודשם צפו חכמינו כיצד האמת מתפרקת לאמיתות חלקיות ('עדרים עדרים'), דבר המתחולל בימינו, בעידן הפוסטמודרני. וכך הוגדרה רוח זו ב'אנציקלופדיה של הרעיונות' (עמ' 883):
"פוסטמודרניזם הוא מהלך תרבותי הכולל... ערעור של מושג האוטונומיה של הידע ושל יכולת המדע לרדת לחקר האמת... האמת נתפשת כמונח סובייקטיבי, תלוי הקשר והגדרה..."
יחסיות וסובייקטיביות, 'כל אחד והאמת שלו'. ממילא - האמת במובנה העמוק - נעדרת.
נראה כי אחד הבסיסים הערכיים של הפוסטמודרניזם הינו ההתנגדות לכוחניות ולשליטה באשר הן; 'זה מי שאני, קבלו אותי כמו שאני'.
אלא שבמצב הנוכחי, בקשת החופש המוחלט, עלולה להוביל לניהליזם (אובדן ערכים), לערעור המרקם החברתי על ידי העצמת כוחם של היחידים עד כדי שכרון. העצמת הפרט על פני הדאגה לכלל, קשורה מאוד למידת הגאווה (ובכלל זה גם למצעד הגאווה ולכל הקשור בו).

על העיוורון
גאווה היא מידה שמהותה - הפרזה מעבר למידה, של ה'אני' הבודד. הפרזה המעוורת את היחיד מלראות את עצמו ללא משוא פנים - את חסרונותיו, מוגבלויותיו והמקומות בהם הוא מועד לכישלון. כשמישהו משוכנע שהוא 'בסדר גמור' ואין בו צדדים חסרים, אין כל סיכוי שהוא יהיה מוכן להשתנות ולשפר את עצמו:
"העיוורון של הגאווה כשהוא מגיע למרום מדרגתו, הוא מאבד את העולם. מפני שאי אפשר עוד לחיים של חברה ואגד ציבורי להיות מתפתח, כל זמן שלא תהיה הכרה פנימית בכל אחד, שיש לו איזה דברים וכשרונות שהוא נמצא על ידם חסר, וישתלם רק על ידי עזר חברו..." (עין איה שבת ב דף סב)
ה'גאווה', נוגעת אפוא בלב ליבה של מצוקת זמננו - בהיעדר אמת, היחיד 'עולה על גדותיו', מאבד את גבולותיו ואת כושר השיפוט שלו כלפי חסרונותיו ונקודות העיוורון שלו. התוצאה של המצב הזה הוא התפוררות הבסיס החברתי, הנבנה ומתפתח על ידי הכרת כל יחיד בגבולותיו וחסרונותיו.
*
כל משבר יכול להיות בע"ה גם פתח ושער ללידה חדשה, אם נשכיל להבין שבדורנו מסתתר גם רצון עמוק - לתת לכל פרט את מקומו (כשבצורה מתוקנת דבר זה מגיע תוך איזון עם היותו פרט בתוך הכלל), וכן בקשה להיענות לכל ערך מתוך רצון, בחירה והזדהות פנימית, ללא כפיה חיצונית, גסה או עדינה. אך לשם כך יש צורך בסבלנות רבה ו"במורים חמושים בגבורה רוחנית, שאינם צריכים למקל חובלים".

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: