מירב מגני / סיפור

ככה זה…
“מישהי אחרת כבר מזמן הייתה מאבדת את הכיוון” פתחה ציפורה” חברת ילדות” את דבריה ומחרוזת של מילים ועוד מילים סבבו את אוזניי הכרויות.
סיפרה על מצב כלכלי קשה. פיטרו את בעלה מהעבודה והוא מסתובב בבית כמו לימון סחוט. היא מעולם לא עבדה לפרנסתה. החלוקה ביניהם תמיד הייתה ברורה: היא מלכת הבית והוא שר החוץ.
עכשיו היא מביטה ב ‘שר לשעבר'” וליבה נחמץ” גם עליו וגם עליה שנותרה מלכה אביונה…
קונה הכול בהקפה כמו שתמיד ידעה” אך ביחד עם הקניות” גדל בה פחד מצמית שפתאום הכול יקרוס עליהם. ולא די בזה” יש לה נער מתבגר שמקמט לה את הלב. רובץ כמו זרע חיטה רקוב באדמה” מדי פעם יוצא לבלות ולהתבלות” והיא רק מחכה שמזרע החיטה הרקוב הזה” תצמח כבר חיטה שתניב לחם טוב לעולם.
יש לה בת חולת אסטמה… אמרו לה שהכול בנפש” אבל מה היא כבר יכולה לעשות שלא עשתה? הלכה להנחיית הורים” שילמה כסף יקר על טיפולים… מה עוד תעשה?
ציפורה תיארה בפניי עוד ועוד מעולמה המאתגר” וככל שסיפרה נשמטו כתפיי ראשי הורכן ולבי דאב. דמיינתי את ציפורה כמו ציפור כלואה. זורקת את עצמה על דפנות הכלוב נחבלת” נמרטות נוצותיה” מייחלת לפתח הצלה.
“אז את מבינה שבלי אמונה הייתי כבר מזמן משתגעת? ” אמרה פתאום ונשפה נשיפה ארוכה ומשמעותית אל תוך השפופרת.
“כן” אני מבינה” אממ בעצם לא.” מלמלתי.
“לי יש אמונה” אמונה חזקה! ואני יודעת שאין רע יורד מלמעלה. הכול לטובתי. כל מה שעובר עליי … הכול לטובה!”
“מה? מה? מה את מנסה לומר?” גמגמתי.
” מי שלקח הוא שייתן! מי שברא הוא שיצמיח וירפא”. אמרה בטון נחוש.
“ומה עם הפחדים? והכאב והחוסר שהיטבת לספר? איך את מתמודדת איתם?” שאלתי בהיסוס.
“כשבא הפחד אני מזכירה לעצמי שיש בורא לעולם שאוהב אותי עד בלי די” וככה הפחד מפנה מקום לאמונה. וכשאני בכאב אני ממליכה עליי את השם יתברך שהוא המנהיג והוא המלך והוא נתן את הכאב” אז מי אני שאגיד משהו… רק לך אני מספרת לפעמים כדי לקיים דאגה בלב איש ישיחנה”. ציפורה העלתה חיוך גדול על פניי ובכל זאת המשכתי להקשות
“לכולנו יש קשיים כאלו ואחרים את רוצה להגיד לי שהאמונה היא …”
“תקשיבי טוב למה שאני אומרת לך” קטעה את דבריי ” “האמונה היא הדרך היחידה להתמודד עם הכול. את רק צריכה להמליך אותו עלייך ולקבל את המציאות באהבה ובשמחה. ככה זה. ככה זה כי ה'” מלך העולם” רצה ככה”.
ברקע נשמעו צעקותיו של המתבגר המדובר “אף פעם אין מה לאכול בבית הזה”.
“המתבגר קם מרבצו וגילה שאין אוכל מבושל… הנה עכשיו הוא צעק וטרק את המקרר” תיארה ציפורה את מה שהבנתי מעצמי.
” וככה ה’ רוצה… ואני אלך להכין לכולם וגם לו ארוחת ערב כי ככה ה’ רוצה… אז תודה לך על הכול. תמיד טוב לפתוח לחברה טובה את הלב שלי” אמרה וניתקה.
הנחתי את השפופרת ונשמתי נשימה עמוקה.
ציפורה הזאת” שתהיה בריאה” חושבת שהיא פותחת בפניי את לבה ולא יודעת שהיא זו שפתחה את לבי לרווחה ולברכה.