ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: עקב
פרשה נוכחית: ראה
פרשה הבאה: שופטים
 


בְּפַרְהֶסְיָא. לפ' פנחס

הרב זיו רוה

"אמר רב יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא." כדי לחטוא ביחידות ממציא יצר הרע לאדם היתרים רבים. אך כדי 'להתיר עריות בפרהסיא', כלומר שדרך הפריצות תהפוך לנורמה חברתית, לכך כבר נדרשת שיטה מחשבתית שמקדשת את הרשעה בזה שהופכת אותה ללגיטימית, למקובלת ולמעלה מכך, ל'עבודה רוחנית'. כשאדם יחידי הולך בדרך לא טובה, החברה מאזנת אותו או לכל הפחות מוחה על קלקולו. אך אם החברה בעצמה מאמצת דרך לא טובה, כל הגדרים נפרצים, ואפילו בפרהסיא.
"הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר". ע"ז זו קשורה באופן מהותי לנפילה הקשה של בני ישראל עם בנות מדין ומואב. בעל פעור, עבודתו בעשיית האדם את צרכיו לעבר הפסל. וכי כיצד עבודה ירודה זו יכולה לשבות לבבות, הרי באופן טבעי הנפש נדחית מכך? אלא שמקופל כאן רעיון רוחני מופרע ביותר, שמי שבוחר בעבודה זו מעוניין מראש ללכת לאור הרעיון, אע"פ שהוא יודע בליבו ש'אין בעבודה זרה זו ממש'. 'בעל פעור' פורצת את כל הגבולות עד הקצה האחרון, שהרי אם זוהמת עבודה זו הוכשרה, כבר כל מעשה הוכשר. קביעת הגבול במקום ירוד כל כך נותנת לגיטימציה להכול! יש כאן אמירה מסוכנת מאוד מפתה: הכל טוב, הטבעי הוא הקדוש, כל דרך שיבחר בה האדם היא הטוב, אפילו עשיית הצרכים מול הפסלון. האושר יבוא מכך שהאדם יבטא עצמו עד הסוף. אין אמת או מעשה רצוי ולכן אסור לאדם לחנוק את עצמו, מה שירצה האדם לעשות – זהו הטוב. מתוך חופש גופני בלי גבולות, והקשבה אך ורק לעצמו יזכה למימוש עצמי. דומה מאוד להגות הרקובה של התיאוריה הפוסטמודרנית המשתוללת בדורנו ומגדלת פירות ניאופאגניים בטשטוש זהות מוחלט.
באופן זה מובן מדוע משה רבנו לא הוכיח את זימרי בן סלוא כאשר בא אליו כשהוא אוחז את כזבי בת צור: "תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה, אמר לו בן עמרם זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך?". למשה היה הרבה מה לענות לזמרי, שהרי קודם מתן תורה נשא את ציפורה, וכשניתנה תורה כולם בני נח היו ונכנסו לכלל מצות והיא עמהם, וכן גרים רבים של ערב רב . משה יכול גם לומר לו בפשטות כי הוא מדבר שטויות ויצרו העבירו לגמרי על דעתו!
אך לא היה עם מי לדבר. ולא מפני שזמרי היה אדם קטן, שהרי זכה להיות ראש שבט שמעון. אך מאחר שנעשה אידיאולוג ודובר מטעם 'בעל פעור', אין טעם לְדַבֵּר, כבר הכל נפרץ. טענת זימרי היא שאין הבדל בין עם לעם ולכן אין ערך ממשי לגיור. הכל המצאות של משה, ולכן אין ערך לכל גדר רוחני אלא רק לרצונו של האדם באשר יהיה. רק האדם יקבע מה שנכון לו לעשות. וכי יש טעם לדבר עם אידיאולוגיה כזו של רשע המלובשת בעזות פנים נגד גדול הדור?
בלית ברירה, קנאותו של פינחס עצרה את השתוללות הרשעה. לכתחילה, עדיף לא להגיע לכך בתוך האומה כיוון שלא כל קנאה היא מדויקת במניעיה ובשיקוליה. לכן, למעשהו נלוו ניסים גלויים שהראו כי קנאתו מחוברת לרצון ה' . בתפיסה השטחית, נראה שמי שמקנא לה' הוא מלא כעס ושנאה כלפי העוברים על רצונו ית'. אולם מצד האמת, ביסוד הקנאה הטהורה עומדת, לבד מאהבת ה', גם אהבה עצומה לישראל והכרה בקדושתם. מי שאוהב ואינו מחבר קנאה עם האהבה, אין אהבתו אהבה . "תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". כותב הרב קוק זצ"ל כי "האהבה האלוקית כשהיא באה למדרגתה העליונה, מתהפכת היא לתכונה של קנאת ה' במדתה הטהורה." פינחס לוקח אחריות ומקנא לקדושת האומה המוטלת באשפת הטיעונים המעוותים המכשירים מעשים חולניים. הוא מחדד את הגבול האלוקי מול אידיאולוגיית האין-גבול השקרית. בקנאותו, פינחס מחזיר את השלום בין ה' לעמו ומידה כנגד מידה "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלם". חשיפת קדושת הסגולה הישראלית חושפת את שייכותו לסגולת הכהונה, והנהגתו בדין שורשה חסד ואהבה, "תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ".



מאמרים נוספים מעלון פרשת פנחס תש"פ:
לכבד את מנהיגינו - הרב דב ביגון
שכל רגש ודמיון - הרב שלמה אבינר
חידוש התמיד - הרב יורם אליהו
גיור כהלכה - הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצוק"ל
להתקרב אל ה' בכל הדרכים - הרב חגי לונדין
פרשת פינחס - הרב דוד לנדאו

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: