ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: ואתחנן
פרשה נוכחית: עקב
פרשה הבאה: ראה
 


ישיבת צוות שבועית / א. אבני

-----


נתן ישב בישיבת הצוות השבועית. מדברים על שאול, נתן נע ונד על מושבו.
המילים, המילים האלו, הוא הרגיש שהן מוציאות אותו מדעתו. הם לא רואים נכון. אפי מדבר על שאול, הסוציומט, שדואג רק לעצמו. שהוא עצלן מדי מכדי ללמוד, אפילו שהוא כן מוכשר...
אבל נתן יודע קצת יותר מכולם על שאול. ופתאום זה רותח בתוכו, קול האמת והצדק, רק הוא.כי אחרת הוא לא היה מדבר. "אפי ,תשתוק!" רצה לומר.
אבל רק אמר: אפשר? קצת רקע על יום שלישי אחר הצהריים: שאול הגיע מתוח ועצבני ולא ביצע שום תפקיד, נכון. בואו נרחיב את הרדיוס. הוא חיכה לאבא שלו, ואבא שלו לא הגיע , נכון? את זה ידעתם? לא. ואבא שלו הבטיח שיקנה לו פלאפל וקולה, את זה ידעתם? לא. ואז קרה מה שקרה ולא אבא ולא פלאפל ולא קוקה קולה... אז שאול עומד ומחכה ובשלב מסוים, לוקח את האוטובוס לכאן, לפנימייה ולא מתגעגע לשום דבר בעולם. וכבר לא מאמין באף אחד בעולם.
אז מה בעצם רציתם שיקרה עכשיו, אפי וכולם? גם אם הוא לא יתפרק, הוא יהיה מפורק רק מלהחזיק את עצמו שלא להתפרק. ואין תפקיד ואין נעליים ואין שום דבר. כי מאחורי האין-תפקיד לא שאלת אם היה בכלל שאול. ובסופו של יום, גם אם הוא החזיק את עצמו הוא ירגיש גוש שחור ורע בתוכו ,כלוא או משוחרר, והוא לא יידע לומר לעצמו: "מה קרה לך, שאול, אתה לא רע, התאכזבת שאבא לא בא". ומי יבוא ויגיד לו "אתה בעצם גיבור שלא הרסת את כל העולם"?
אז על מה בדיוק השיח שלנו? אם בזה זה מתחיל ובזה זה נגמר - שלא יהיה מנוס מלהגיש את התעודה שלו בסוף השנה לעובדת הסוציאלית, או מה יאמרו ההורים, שהם דמויות חשובות בוועד המנהל, או מה ההורים יגידו כשיראו את התעודה?...
האם זה באמת מה שחשוב?
איפה מונח הערך של להשתדל ולנסות, של להוציא חיילים, עוד חייל ועוד חייל, עד שנכבוש שם משהו באדמת הלב הזו? האם שמתם לב ששאול לא מחייך בזמן האחרון? מישהו בכלל ראה את החיוך של שאול? זה חיוך, ומי שזוכה בחיוך הזה, עשה את היומית שלו.
מה כל הדיבורים על "לקלף ילד"? לקלף אותו ,זה קודם כל לחפש את החיוך שלו. על מה אתה מדבר אפי, את מי אתה רואה מול העיניים? שאול בא וסיפר לי כל מה שקרה, יש גבורה יותר גדולה מזו? וגם אחרי האכזבה, הוא בא ודיבר, אני מדגיש, גם אחרי האכזבה הגדולה. שאול שותק אחרי אכזבות, מי שמכיר אותו באמת, אחרי אכזבות שאול לא מאמין באף אחד בעולם, והוא חזר אלי, הוא חזר אל הדיבור איתי. משהו דחף אותו לבחור בחיים.
נכון הוא לא הגיש את כל המבחנים האחרונים, והוא לא ביצע שום תפקיד שקיבל מהמדריך, אבל הוא בא ודיבר, וזה היה להסכים להאמין בעולם למרות הכל.
אתם יודעים איך התחיל הקשר שלי עם שאול? הוא צייר בשיעור. אתם מכירים את קופסת המתכת שבה הוא מניח את כל הצבעים. לקחתי לו את הקופסה, ואז הוא נעץ בי מבט שקט ואמר לי: "מה אתה עושה לי, עם זה אני מצייר?! ואני בחסדי שמיים הבנתי שהוא אומר לי: "אתה לוקח לי את הדיבור שלי, יותר נכון, את הביטוי שלי". ומאז לא ויתרתי עליו,.
שאול לא מגיש מבחנים, אולי גם לא לומד אליהם, אבל הוא בחר בחיים במה שהתאים לו.
במה אתם מודדים אותו? אם אתם מכמתים אותו בציונים ובתפקידים, אתם מקמטים אותו, סליחה. תנו לו תפקיד, אמיתי, שמתאים לו לבנות מסלול, להקים משהו בידיים, דברו איתו, חִברו אליו, אל הילד המדהים הזה, אל תאבדו אותו...
נתן התיישב על הכיסא ואמר בשקט: "אני לא יודע, אני רואה בו מנהיג".



מאמרים נוספים מעלון פרשת פנחס תש"פ:
לכבד את מנהיגינו - הרב דב ביגון
שכל רגש ודמיון - הרב שלמה אבינר
חידוש התמיד - הרב יורם אליהו
גיור כהלכה - הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצוק"ל
להתקרב אל ה' בכל הדרכים - הרב חגי לונדין
פרשת פינחס - הרב דוד לנדאו

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: