ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: ואתחנן
פרשה נוכחית: עקב
פרשה הבאה: ראה
 


בידנו הדבר!

יפה

הדיון תם. הרוחות עדיין סוערות. מה שהיה אמור להיות רב-שיח מתורבת, הפך להתגוששות לא נעימה בעליל. במקום לצאת פילסתי דרכי במהירות בכיוון ההפוך נתקל בגושי אנשים הממהרים לצאת מן האולם. רגלי משכוני אל עבר איש מוזר שצד את עיני בירכתי הבמה. נכון יותר, היה זה משהו מוזר שזהר בין כפות ידיו, ובעיניו.
"מה זה? מהו הדבר שבידך?" ניגשתי ושאלתי אותו בסקרנות.
מה שבידי, הוא גם בידך...", השיב. לא בדיוק תשובה לשאלתי...
"אין בידי דבר" השבתי.
"יש ויש" חייך כממתיק סוד. מה שהגביר את סקרנותי.
הבטתי בו. פניו שלוות אך עיניו היו יוקדות. ניכר שאין הוא מתכוון לסיים עמי את השיחה.
עמדנו בירכתי הבמה. האולם, שעד לפני זמן לא רב המה אדם, הלך והתרוקן. הסערה שהיתה שם על הבמה בין המתגוששים הפוליטיים לוותה בתשואות וצעקות רמות לסירוגין מקרב הקהל, והפריחה מילים באוויר, תצילנה אוזניים... ואני, לאחר תחושה צורבת שדבר כבר לא יועיל, החלטתי להתפנות לעסקיי. הייתי מגדיר זאת כהרגשה של אדישות שאחרי ייאוש.
והוא, כאילו קרא את מחשבותיי, אמר: "האמת היא, שאם כך אתה רואה את הדברים אז מה שנותר לך הוא ללכת לביתך כמו כל אלו שהיו וכאבו כאן, ולעבור שוב לסדר היום הרגיל, שאינו מתרומם, להשלים עם המציאות, בלי לנקוף בה אצבע..."
אני שאלתי מה בידו, והוא מחזיר אותי אל שאירע כאן באולם. "כן" אמרתי בקנטור מה, "ואתה סבור שתוכל לשנות את המציאות הזאת?" חייכתי בלעג. "כן", השיב, "בידי הדבר". "אז אמור לי סוף סוף מה בידך?" "בוא אתי" אמר, והחל מושך אותי לקצה האולם.
בידו היה מין מַטֶּה מעוטר ומבהיק שניכר בו שאינו משמש מטה כפשוטו. העיטורים היו מוזרים, אך גם מוכרים משהו, מין בליל של אותיות צבעוניות.
איך אמר לי שגם בידי אמצא מטה שכזה, תהיתי.
"הבט", הוא סובב בזריזות את האותיות החרוטות על המטה המוזר הזה והכול נעלם. פתאום ראיתי לנגד עיני אַלָּה, הצטמררתי. זה זרק אותי לגוש קטיף למכה שחטפתי שם. והרגשתי איך גואים בי שוב גלי השנאה. שוב נראה כי קלט את המצוקה שהייתי בה. הוא ידע כנראה גם את מקורה ואמר, "אם אשאיר כך את המטה, דע לך כי גם מה שהרגשת לא ייעלם". "כן", אני משיב לו "אינך נוקט במילה הזאת אפילו!" "נכון, איני מעלה אותה על דל שפתי", השיב בטון אוהב, רך וחם כל כך, "כי בידי ובידך הדבר, להעלים אותה לגמרי מן המציאות...". "חה!" גיחכתי בלעג.
"הבט שוב!" קרא אלי, והחל שוב להניע אצבעותיו בתנועות סיבוביות זריזות על האלה שבידו.
עצמתי את עיני. פקחתי ועצמתי אותן שוב. עם כל סיבוב שלו במטה, החלו מתרקמות אותיות, ואני מרגיש באופן תמוה למדי שאף לי אות משלי, והיא הולכת והופכת לאחת מן האותיות הרבות המבהיקות המשתלבות זו בזו. הרגשתי כבמטה קסם איך זורמים אל תוכי גלים של שלווה מראשי ועד כפות רגלי. לא, לא היתה בי עוד אדישות. להפך, חשתי פתאום שלבי הולך וגואה אהבה על גדותיו.
ומשנפקחו סופית עיני, ניצב מולי המטה שעתה הרהיב ביופיו.
האותיות, שנדמה כי קודם לכן פרחו באוויר, סדורות היו בו בסדר מופתי, אחוזות זו בזו כמו מקדמת דנא, אז במעמד הנשגב, בדיוק כמו שהיינו אז כולנו כאיש אחד...
אכן, ידעתי בוודאות כי בי, ובידי, הדבר.


הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: