ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: ואתחנן
פרשה נוכחית: עקב
פרשה הבאה: ראה
 


געגועים למקדש

ד"ר מיכאל אבולעפיה

ד"ר מיכאל אבולעפיה

אין מה להשוות בין השמחה הגדולה שלנו ביום ירושלים לעומת העצב המועט ביום ט באב... הרי במשך אלפיים שנה היה יום של בכי, צער עמוק, געגועים, השתוקקות. בשל ריבוי הטוב שהקב''ה שופך עלינו בדור הזה, קשה לנו יותר להתגעגע, לדעת מה חסר, להשתוקק לחזור לבית ה', לחזור לאבא.
וזה אף שאין דבר יותר חשוב מבית המקדש. בית המקדש הוא המרכז אשר בו שלמות האומה, שלמות נפש הפרט והכלל, שלמות המחשבה, שלמות הרגש, שלמות שבה הציורים הפנימיים באים לידי ביטוי.
הכותל המערבי לעומת המקדש דומה למה שמכונה בפסיכולוגיה 'אובייקט מעבר' לעם ישראל אלפיים שנה. לאורך כל הגלות ידענו כי יש רק קיר שמזכיר לנו שעתיד להיבנות בית גדול ומפואר לה', אבל ידענו שזה רק חלק קטן מאוד של הרעיון הגדול, אבן קטנה של הבניין הגדול.
מובא במסכת שבת : 'נוטל אדם את בנו והאבן בידו אמרי דבי רבי ינאי בתינוק שיש לו געגועים על אביו'. וזה נקרא 'אובייקט מעבר' כשהאב צריך להחזיק תינוק שמחזיק אבן בידו. כי 'אבן' הוא 'אב בן' והוא מסמל בעולמו הציורי של התינוק שיש חיבור עמוק ונצחי למרות שלפעמים אבא אינו פנוי כלל לבנו. אבל אם הוא מבקש כעת ידיים האב אינו יכול לסרב לו כי זהו התנאי שהאבן הזו תרשום בליבו של התינוק את המסר של נצחיות שבה ולכן על האב להרים את בנו כשהוא עם אבן בידו, גם בשבת.
ככה אנחנו עם ישראל, תינוק עם אבן בידו, והוא הכותל המערבי, שמצד אחד אי אפשר בלי הכותל, אבל מאידך אנחנו מבינים שזהו רק אפס קצהו של הבניין השלם, מקום השמחה לנו ולכל העולם. עלינו להחזיק חזק באבן הזו, השנה באמת להתגעגע לאבא, שנושא אותנו כל שנות הגלות, רק כדי שיום אחד, לקראת האלף השביעי, השבת של כל הדורות, נבקש להיפטר מהאבן כלומר להפוך אותה לבית לנפש.
ביום ט באב, אנחנו מוזמנים להיות אנשים גדולים. אדם גדול הוא יודע היטב מה שחסר לו והוא יודע גם לשהות בתחושת החסר.

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: