ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: ואתחנן
פרשה נוכחית: עקב
פרשה הבאה: ראה
 


צדק בנישואין א'

אסתר אברהמי

צבי ורות (שמות בדויים), יצאו מהרכב בשעה היעודה להגיע אלי. שמעתי את טריקת דלתות הרכב בחוזקה ועוד לפני שנקשו בדלת, שמעתי קולות מריבה. פתחתי בפניהם את הדלת ואת הלב לרווחה, לעזור לעוד זוג, לחזור לעצמם ולבנות ביתר שאת את אהבתם.
הם התיישבו בנינוחות ובנימוס, באופן שנראה לי מנוגד למה ששמעתי לפני שנכנסו. לאחר מספר משפטי היכרות, שאלתי מה הציפיות של כל אחד ממני. צבי הישיר מבט אלי ואמר שהוא מתבייש לשבת כאן והוא מרגיש שהוא יושב על כסא הנאשמים. הוא סיפר עד כמה הוא משכיל וחכם ונראה לו מיותר להיות כאן. "אם רק הייתה מקשיבה לי ומסכימה איתי, היינו מסתדרים מצוין. אני לא מאלה שצריכים ייעוץ וכל הסיטואציה הזאת מביכה אותי".
רות הגיבה מיד: "כבר כמה חודשים שאני מתחננת אליו שנתחיל תהליך של ייעוץ זוגי והוא עקשן. הוא חושב שאם יש לו תארים בהשכלה ולי אין, אז הוא חכם והוא צודק תמיד ולכן אני צריכה לעשות את מה שהוא אומר. הסברתי לו אלף פעמים שזה שאני פשוטה ולא משכילה, זה לא אומר שאני טיפשה. יש לי הגיון פשוט ובריא יותר ממנו ואם הוא רק יקשיב לי, יהיה לנו טוב ביחד..."
חזרתי על דבריהם ושאלתי, אם כל אחד מהם חושב שאם רק יקשיבו לו הכל יהיה בסדר, אז במה אני אוכל לעזור להם.
צבי חייך ואמר: "אני חושב שכיועצת, את תוכלי להוכיח לרות שהצדק איתי ולא נצטרך פגישות רבות. חבל על הזמן ועל הכסף..." רות הרימה את קולה ואמרה: "הביטחון המזויף הזה שלך מוציא אותי מדעתי. אני לא הצל שלך ואתה לא תכתיב לי את החיים שלי... אל תתבלבל, אני הבאתי אותך לכאן ונמאס לי מהיחס המזלזל שלך כלפי". עתה צבי הרים גם את קולו ואמר: "אני מזלזל? תסתכלי על עצמך איך שאת מזלזלת בי ולא מכבדת אותי... למה שאני אקשיב לך בכלל?"
עכשיו הבנתי את פשר קולות המריבה לפני שנכנסו. הם המשיכו כאשר כל אחד מרים את קולו כדי להתגבר על קול האחר. תוך כדי, הם פונים גם אלי וכל אחד מבקש להראות לי שהצדק אתו.
הם מאד טעונים, חשבתי לעצמי. אני צריכה לאפשר לכל אחד מהם באופן אישי לפרוק את המטען הרגשי השלילי ורק אח"כ אני מקווה שנצליח ליצור שיח זוגי. הרגשתי שאף ששניהם עברו את גיל הארבעים, הם כמו שני ילדים שרבים ליד אמא שתחליט מי הצודק, הקורבן והאומלל. כשנוכחתי שכל ניסיונותי להרגיע את הרוחות עלו בתוהו, קמתי ממקומי וצעדתי לכיוון הדלת. הם הבינו שאני "לא מספקת את הסחורה" והשתתקו באחת.
אמרתי להם בקול שקט שאני מבינה שהם משחזרים את מה שקורה ביניהם בבית באופן אוטומאטי ולא נשלט. "אני שומעת עד כמה יש לכל אחד מכם מטען רגשי כבד כלפי השני. מכל מה ששמעתי מכם, אני חשה שיש ביניכם אכפתיות ורצון אמיתי לקשר טוב. כדי לאפשר תהליך נכון וטוב, לא נוכל בשלב הזה לנהל שיח זוגי. לכן אני מציעה לתאם עם כל אחד מכם פגישה אישית, כדי שאוכל להיות קשובה לכאב האישי ולפנות מקום בליבכם לעבודה זוגית.
צבי נראה מאוכזב. לשאלתי ענה שהוא ציפה לקבל הכרה ממני לצדקת דרכו. הפעם רות חייכה ואמרה שהנה ההוכחה שהוא לא צודק והגיע הזמן שיבין שהיא צודקת. הבנתי שאין להם כרגע יכולת לשמוע ולקבל שבזוגיות לא קיים צדק, אלא הבנה, חברות ושותפות.
כשקמו לצאת נזכרתי בדברי יעקב אבינו לבניו כשירדו למצרים ובקשתי מהם: "אל תרגזו בדרך". עוד נכונו לכם ימים יפים וטובים...


הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: