ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: ואתחנן
פרשה נוכחית: עקב
פרשה הבאה: ראה
 


היום בו כבתה השמש

הרב חגי לונדין

הרב חגי לונדין



חורבן בית המקדש אינו רק אסון מקומי של הרס בית כנסת מפואר. יום חורבן בית המקדש מציין ביהדות את היום שבו השתנה העולם; היום שבו כבתה השמש.
בימי בית המקדש, העולם היה שונה מהעולם שאנו מכירים כיום. בזמן בית המקדש הראשון החיים והקדושה התחברו באופן טבעי והיה ניתן "לזרום" בעולם הארצי ללא חשש. בימי המלך שלמה, הנחשבים כ"תור הזהב" של ימי הבית הראשון, אנו מוצאים בתנ"ך תיאורים של עוצמות חיים מפליאות: "וַיְהִי לֶחֶם-שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח" (מלכים א ה, ב); "כֶּסֶף לֹא נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה" (שם י, כא). התיאורים הנם תיאורי עוצמות ארציות אדירות: צבא, כלכלה, אמנות ואסתטיקה; פרקים שלמים מוקדשים לפרטי הפרטים של אדריכלות הפאר של בית המלכות ובית המקדש, צבא שלמה, סוחריו ואורוותיו. המשפט המאפיין הנו: "יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב אֹכְלִים וְשֹׁתִים ... כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב אֹכְלִים וְשֹׁתִים וּשְׂמֵחִֽים" (שם ד, כ). הקודש מופיע בחול - והחול מבטא את הקודש. הדברים אינם נעצרים רק בגבול הלאומי, אלא "וַיָּבֹאוּ מִכָּל הָעַמִּים לִשְׁמֹעַ אֵת חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵאֵת כָּל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת חָכְמָתוֹ" (שם ה, יד). לנגד עינינו נפרסת השפעתה הרוחנית והמדינית של האימפריה הישראלית באותם זמנים. עם ישראל מכליל, מקדש ומקדם את התרבויות כולן.
אולם כל זאת נפסק בחורבן בית ראשון. בעת החורבן נוצרת "חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים" (ברכות לב, ב), "מיום שחרב בית המקדש - אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות" (סוטה מח, א). במילים אחרות, החיים מאבדים את חיוניותם. אנו נכנסים לעידן שבו יש מלחמה מתמדת בין החול לבין הקודש, בין החומר לבין הרוח; מלחמה הנמשכת עד היום. העולם הרוחני, שבזמן בית המקדש היה מוחשי והופיע באופן משולב עם המערכות החומריות, הפך למעורפל ומסופק, ואילו המציאות הפיזית נתפסת כממשות הבלעדית.
גדולי ישראל נהגו במהלך הדורות לומר בחצות הלילה תפילה מיוחדת המכונה "תיקון חצות". תפילה זו היא בכי על מצב העולם מאז חורבן בית המקדש, כלשונו של הרב קוק (ספר אורות, פרק אורות המלחמה, י): "קמים נבוני לבב בחצות לילה, ידיהם על חלציהם כיולדה, על צרת העולם, צרת ישראל, צרת השכינה, צרת התורה, הם בוכים ומבכים... יודעים הם שכל הצרות והמחשכים, כל נהרי נחלי הדמים הנשפכים, כל התלאות והנדודים, כל הבוז והמשטמה כל הרשעה והזוהמה אינם אלא תולדה קלושה מהד הקול של אותו הצער העליון, צער השמים, צער השכינה". מבט חודר מגלה לנו כי כל הצרות המצויות בעולם, המאבק בין הכוחות השונים המביא בסופו של דבר למלחמות, מתחים ומשברים בכל המישורים - הפרטיים והציבוריים - הכול נובע בסופו של דבר מחוסר האיזון בין העולם הרוחני לעולם החומרי, איזון שהופר מאז חורבן בית המקדש.
יום ט' באב הוא באמת היום העצוב ביותר בשנה. יום שבו לא אוכלים, לא שותים ונוהגים שאר דיני אבלות. חכמים אף אסרו ללמוד בתשעה באב דברי תורה שאינם קשורים ישירות לנושא החורבן (וזאת מתוך הנחה שדברי תורה בנושאים אחרים כן משמחים אותנו). בתשעה באב אפילו לא מתפללים יותר מדי. המטרה היא אחת - לחשוב ולהפנים כי העולם שבו אנו מצויים הוא עולם חסר. ברגע שנבין מה חסר לנו, יש גם סיכוי שנעלה על מסלול שישיב את מה שאבד. ואבד הרבה.

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: