כל מעשינו פעלת לנו

מצות ירושת הארץ שנזכרה בקיצור בתחילת “משנה תורה” הולכת ומתבארת יותר בפרשתנו. בתחילת פרשת דברים כתוב: “הואיל משה באר את התורה הזאת”” וביאור התורה הוא “בֹּאו ורשו!”. הרמב”ן קובע בצורה מוחלטת את מצות העשה מדאורייתא של ירושה וישיבת הארץ” ומסתמך גם על ביטוי זה. כיצד מקיימים מצוה זו? אם הדבר נחוץ” נלחמים על כיבוש הארץ – בין שהדבר נעים בין שהוא למורת רוחך. ברוך השם” אנו לא בוחרים במצוות” כמו שעושים זאת “דתיים” מסויימים. אם היה אפשר לקיים מצות ירושת הארץ בלי הריגות” בודאי היה יותר יפה. אבל עד אחרית הימים ש”לא ישא גוי אל גוי חרב”” לפעמים אין לנו ברירה אחרת אלא לעשות זאת על ידי חיילינו וטייסינו. על ידי פעולותינו הצבאיות” על אף סיבוכיהן הלא נעימים” אנו מקיימים מצוה זאת כפי שהגדיר הרמב”ן: שתהיה ארץ ישראל בידינו ולא ביד אומה אחרת .
ענין הפרשה של היום “עקב תשמעון”” הוא קיום המצוות בסדר המעשי של חיינו” לכן מתפרט בה באופן מעשי ענין כיבוש הארץ. מוזכר בהתחלת פרשתנו: “ונשל ד’ אלהיך את הגוים האל מפניך”. “וגם את הצרעה ישַׁלח ד’ אלהיך בם”. וצריך להתבונן: מי הוא העושה את המלחמה? אנחנו – המצוּוים” או רבונו של עולם” הנושל ושולח את הצרעה? אלא שאין כאן סתירה. אנחנו פועלים עם אל בשותפות. “עתידה בת קול להיות מפוצצת בראש ההרים ואומרת: כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו” . אנחנו פועלים בתור “שלוחי דרחמנא”” וסייעתא דשמיא חלה על מעשי ידינו. אנו עוסקים במלאכת הנשק באמונה” ואחר כך מתברר שכל מעשינו – מעשי ד’ המה” הפועל על ידינו ומתוכֵנו. “כי גם כל מעשינו פעלת לנו” . כך הוא בתחום הצבאי וכך הוא בתחום המדיני.
בהמשך הפסוק מתברר סדר אלוקי אנושי נוסף של קיום המצוה הזאת. “ונשל ד’ אלהיך את הגוים האל מפניך מעט מעט”” ויחד עם זה “לא תוכל כַּלֹּתם מהר פן תִּרבה עליך חית השדה”. וצריך להבין” שהרי ד’ הוא העושה והוא הנושל” “היד ד’ תקצר”? אלא שגם פה מתגלה השותפות הנפלאה שלנו עם רבונו של עולם העושה עִמנו. החישובים האנושיים שלנו מתבררים כחישובים אלוקיים. הכל אלוקי” ועִם זה” “עולם כמנהגו נוהג”. מעשה ד’ מתלוה אלינו” פועל בהתחשבות אִתנו” על פי סדרי החישובים המתאימים למעשי ידינו .