ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: שמות
פרשה נוכחית: וארא
פרשה הבאה: בא
 


בשיפולי גלימתם ב' (מהוויית החיים בגוש קטיף ובנצרים)

הרב שמעון מן



בגוש קטיף התחדשה הלכה למעשה: כיצד מנהלים מאבק ציבורי נחוש מתוך ראיה ואחריות כוללת לבניין ישראל ההולך ונבנה לשבטיו השונים. ההלכה התחדשה מתוך עבודת מידות מופלאה, בעמידה מול אש האויב מבחוץ ומול אש רעה של אחינו-בשרנו מבפנים.
משפחתנו לא זכתה להיות מבוני מהלך מופלא זה. אמנם, נפשנו יצאה לכך, שורשינו נטועים עמוק בחולות יציבים אלו, אבל בפועל ממש לא זכינו להיות שותפים. כאשר פרצה האש הגדולה קשה היה לנו להישאר שקטים וספונים בביתנו, האחינו יהיו במלחמה ואנחנו נשב פה? כאשר פרצה האש מבפנים ידענו כי מקומנו שם, במקום הופעת החיים הטהורים הישראליים העמוקים.
העניין הוכרע ובא לידי מעשה לאחר שמועה רעה שבאה אלינו. אישה ובנותיה, אשת חיל ואמונה, אם הבנות, ובנותיה הטהורות והתמימות, עלו בסערה השמימה. אם ובנותיה, שלא חטאו לאיש, נפשות טהורות שרצו אך טוב לבית ישראל, שרצו לשכך את האש הרעה ולהפכה לאש טובה של בניין ויצירה, שרצו לְחטא כלפי א-ל ולטהר במגע אש ליבן את לבבות אחינו הרחוקים בדעתם, עלו עולה לה'. בקרבן פיכו ופרכסו חיים טהורים שרצו לצאת ולהופיע, לתקן עולם במלכות שדי.
את משפחת חטואל לא זכינו להכיר, אבל זעזוע השמועה חשף את אשר עלינו לעשות.
"בדמיך חיי" --- יש להוסיף חיים ובניין.
חיפשנו ישוב שבו תהיה המשמעות הגדולה ביותר להצטרפותנו. החלטנו לבקר בשבת בישוב חביב ומוכר שבו חברים לנו מרובים, בנצרים.
שבת נעימה ומלבבת קידמה את פנינו, שמש אביבית, אוויר ממוזג, ים כחול וחול וחול וחול וחול .... חיוכי חברים ומזגם הנעים והמלבב. קהילה חמה ומפרגנת. "קבלת השונה" הגדיר זאת רב המקום בשיחתו עימנו. "יש כאן מקום לאופיים שונים ומזגים אחרים. כל אחד מוצא כאן כר נח לפעילות ועשייה כפי חשק לבבו הטהור. כולל האפשרות של אי עשייה ציבורית. "עצם הישיבה פה - עשייה בה. כאשר תחליטו, אם תחליטו, לעזוב אחרי שנה או שנתיים, איש לא ילחץ עליכם שום סוג של לחץ. הנינוחות חשובה כאן מאד. במציאות הלא נורמלית של נצרים חשוב לשמור על פינה של שפיות ושלוות נפש ככל הניתן. כך בנויים יחסי החברים פה."
--- לימים (=מעל שנה) תיטיב להגדיר זאת אחת מוותיקות הישוב (צורית), שזכויות רבות לה במקום, "אם היו מציעים לי לבא להתגורר 14 שנה בגן עדן ואח"כ.... האם הייתי מסרבת?". -כשדמעתה על לחיה, לאחר שגורשה מגן עדן זה, שחה לנו שיח זה.
גן העדן היה בראש ובראשונה הזן האנושי, החברים. הגדיר לנו זאת וותיק אחר (דובי): "גם כשהיינו ממש מעטים, בקושי מניין, לא עשינו רשימת 'נשארים לשבּת', אין מחויבות ושעבוד הדדיים, הרוצה לנסוע נוסע, כפי חפץ לבבו." חברות שנצרפה באש, אש של תורה ועמל מידותיה, ואשו של האויב. "לא, אתה לא מטריח, בא היכנס, מה...?" הטרחה אינה נחשבת לכזו, העצלות פסה מכאן, - חריצות, נכונות, עמל, משימות, נעימות, אלו כללי המשחק.
כך נבנה גן עדן של אמת. מתוך כך מתחדשים גופי תורה והלכה למעשה. (המשך יבוא)

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן:

(133)