ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: וארא
פרשה נוכחית: בא
פרשה הבאה: בשלח
 


הרב גבריאל / סיפור מאת א. אבני

-----



והרב גבריאל, הרב היחיד שנכנס לי ללב, מגניב חיוך, זורק סוכריה, ממשיך ללמד גם אם מפריעים, אוהב לחיות אותנו.
הוא מסתכל עלי והמבט שלו הופך מחייך כזה, גם אם הוא לא באמת מחייך. אני יודע שאני ילד שובב ויש לי חיוך שובה לב. אבל גם כשאני עושה מעשה שובבות, המבט שלו מחייך...
פעם העזתי לשאול: "הרב למה? למה כשהרב מסתכל עלי, הוא חצי מחייך, תמיד?"
והרב ענה: "יש בך כל כך הרבה שמחה יעקב, כשאני רואה אותך אני נדבק"... והפעם המבט פשוט התיז ניצוצות של צחוק, של אור. ובאמת שהרב גבריאל לא היה צריך להידבק בשמחה, כשהוא היה צוחק, הצחוק שלו היה מתגלגל ורועם כמו איזה אריה שואג או דב. ולי זה היה מרגיש טוב, אני מאמין שכולנו הרגשנו שטוב לו אתנו.
יום אחד, בבית, באמצע שבעטתי בשימי אחי, הטלפון מצלצל ושימי צורח ברקע, כמו שרק הוא יודע, שאפשר לחשוב מה עשו לו, הרגל שלי כבר מתכופפת לתת לו בעיטה הגונה על הבכיינות שלו. ואז רבקי אומרת: "זה בשבילך יעקב"...
"מי זה?" שאלה בחוסר טאקט. "הרב גבריאל"... החוורתי ממבוכה, כאילו שהרב יכול לראות דרך הטלפון את המריבה. "יעקב מה שלומך?", שאל הרב גבריאל. "בסדר", לחשתי. "מחר אנחנו מתחילים נושא חדש, אני רוצה להתחיל ברגל ימין, אני צריך שני ילדים מוכשרים כמוך שיכינו לי הצגת פתיחה לנושא.. אני סומך עליך, יעקב, נתראה מחר"... אמר וסגר.
ואז הגיע המחר, וכך עוד טלפונים מהרב יעקב, ועוד מבט מחייך שמלווה כמעט תמיד, והרגשתי כבר שבעיני הרב גבריאל תמיד אני "אחלה".
אני יודע שזה לא משהו רע, אבל שבוע אח"כ שכחתי את האוכל בבית ואז מוטי קורא לי מהחצר ואומר "יעקב ,רוצים אותך". זה היה אבי, אח שלי הגדול. הייתי מוכן לרעוב שלושה ימים רק שלא יראו אותו כאן לידי בתלמוד תורה. הוא היה עם האופנוע והתספורת ה"מהממת" שלו. "שכחת את האוכל, יעקב, תגיד תודה שיש לך אמא שדואגת לך. למה אתה נראה כאילו דרך עליך פיל?"
אבל עמדתי שם וחשבתי שאין לבושה שלי עוד לאן לרדת, ואז בדיוק מי מתקרב? הרב גבריאל, ואני מסנן לאבי: "סע, סע מכאן", ובלב אני לא מבין איך אלוקים עושה לי את זה שבדיוק האדם שהכי מחזיק ממני בעולם הולך לראות אותי כאן עם האח הזה שלי. והוא... לא זז. כולם מתאספים סביבו לראות את האופנוע, וכל ילד שמצטרף לחבורה גורם לי לרצות להיעלם עוד.
ופתאום זה קורה, הרב נעמד ליד אבי ואומר: "עם מי יש לי הכבוד?", ואבי אומר: "אני אח של יעקב". ואני מנסה לגרד חיוך, וכולי חיוור וחושב לעצמי בלב: אח של יעקב, ואין יותר יעקב... אני כבר בפתח של הכיתה לא אכנס...
אבל לא עברו דקות והרב גבריאל קרא לי "יעקב". "למה אתה קורא לי?", שאלתי ובלב הוספתי: ולמה אתה מדבר איתי בכלל, אני לא מעוניין לדבר איתך ולא עם אבי ולא עם אף אחד. ואז הרב גבריאל אמר: "יעקב, שתדע לך, שאבי, אני ראיתי את אח שלך והתרגשתי מאוד". "למה?", שאלתי. "כי הוא מיוחד, כי הוא קיבל הרבה 'כאפות' בחיים, ועדיין יש לו את הלב הטוב הזה, הנשמה שנשקפת מהעיניים הטובות. ויש לו חיוך, כמו שלך, יעקב. קצת יותר מחוספס, אבל..." ואני פולט: "אבל אני מתבייש בו, הרב". והרב גבריאל שואל: "למה לא סיפרת לי, יעקב?", "מה?" "שאתה מתבייש. אני רוצה להיות שותף שלך, בכל מקום בלב שבו אתה דורך או נמצא, או רוצה לברוח משם, אני רוצה להיות שם, וזה גם מה שאמרתי לכם בשיחה בתחילת השנה: אני לא מחפש כוכבים, אני מחפש ילדים" והוסיף: "יש לך רק לב אחד, יעקב, ואתה צריך לשמור עליו... ואל תטעה לחשוב שאני כאן בשבילך רק שאתה מככב ונוצץ ומרשים, אני מסתדר טוב מאוד גם עם השברים"
חצי דמעה עלתה לי על הלחי וגם חצי חיוך: "אמרת שאתה שונא חשבון"... והחיוך שלו הפך לצחוק מתגלגל ומרגיע...

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן:

(133)