מי נפגע פה?
בשבוע שעבר יצאתי מחנות מוצרי בית בשכונת גאולה הירושלמית. מחוץ לחנות ישב אחד המוכרים” גבר מסורתי כבן 30 וצפה במכשיר הנייד במשהו שנראה כמו הפגנה גדולה. לאחר שניית היסוס פניתי אליו בשאלה: “במה אתה צופה?” והוא הסביר שזאת הפגנה על תוכנית אחת (הכוונה היתה כמובן לתוכנית ‘היהודים באים’). בתום לב הוא אמר לי שהוא צפה בעבר בסדרה ולא שם לב לבעיות החמורות שיש בה. עכשיו” לאחר שהוא ראה את הביקורת הציבורית” הוא הבין כמה התוכנית הזאת לא טובה.
הפגישה האקראית הזאת חידדה אצלי נקודה שלפעמים קצת מתעמעמת בתוך השטף התת-תרבותי שאנו מוצפים בו. אצטט מדברי עיתונאי דתי שכתב על המחאה והביקורת שיצאה על הסדרה הרדודה והנבזית הזאת: “אז מה. נו” אז בכאן 11 שודר משהו מעליב על משה רבנו. האם דמותו תיפגע במילימטר? כמובן שלא…”
האמנם? האם אנחנו מסוגלים לשמוע בשוויון נפש זלזול וחוצפה כלפי אבותינו הקדושים ולא להזדעזע עד עומק הנשמה? אלא שהצפת הגועל הזאת היא רק הזדמנות עבור כולנו לעסוק” דווקא בימי אלול” בתחום שכל אחד יכול להתקדם בו מעט.
זכירה לדורות
בפרשת כי תצא” על שלל מצוותיה (74″ הפרשייה עם הכי הרבה מצוות בתורה!) בולטת בייחודה המצווה הבאה “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ אֱ-לֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם” (דברים כד” ט). הפליאה על דבריה של מרים גדולה” אך היא מחווירה אל מול הנצחת המעשה בציווי לדורות גם לאחר שהתכפר ונמחל. הגדיל הרמב”ן וקבע את הפסוק הזה כמצווה לדורות:
“לפי דעתי שהיא מצות עשה ממש כמו זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ ח)…כולם מצוה אם כן גם זה כמותם והיא אזהרה מלדבר לשון הרע יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה’ לצדקת הנביאה שלא דברה אלא באחיה גמול חסדה אשר אהבתו כנפשה ולא דברה בפניו שיבוש ולא בפני רבים רק בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה וכל מעשיה הטובים לא הועילוה…
אבל בכתוב הזה אזהרה גדולה בו להמנע ממנו בין בגלוי בין בסתר בין במתכוין להזיק ולהבזות בין שאין מתכוין להזיק כלל וזו מצוה מכלל תרי”ג מצות”.
בדברי הרמב”ן מודגשים כמה דברים: צדקות הדובר” זכות הכוונה” הצנעת המעשה” אהבת האדם שעליו נאמרו הדברים. ועם כל זאת – נענשה מרים הצדקת על דבריה. מכאן ק”ו לכל דיבור ודיבור שנאמר לא פעם ללא כל ההדגשות הללו. ויחד עם זאת” יש כאן עוד נקודה עמוקה ויסודית מאוד שהיא לענ”ד הגורם העמוק לכל פגמי הלשון למיניהם.
מה עומד במרכז?
הרמב”ם” בחתימת הלכות טומאת צרעת” כותב דברים נוקבים ויסודיים להבנת מהות פגם הלשון:
“ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר השמר בנגע הצרעת זכור את אשר עשה ה’ אלהיך למרים בדרך הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסכנה בעצמה להצילו מן הים והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשותו לשאר נביאים והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר והאיש משה ענו מאד ואע”פ כן מיד נענשה בצרעת קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות” (רמב”ם הלכות טומאת צרעת טז” י)
כל כך הרבה סיבות לנסיבות מקילות” ולמרות זאת – נענשת מרים הצדקת. אך מדוע אנו לומדים על פגם הלשון היומיומי והשגרתי” לצערנו” ממקרה חריג ומיוחד כזה?
נראה שיסוד הדברים הוא כזה – כל זלזול במישהו” כל הטחת ביקורת ודיבור בגנות” נובעים משיפוט חיצוני שאיננו מעמיק להתייחס ברגישות ובכבוד לאדם עליו מדברים. הדיבור השלילי של מרים היה במדרגה שהלוואי ונגיע אליה” אך היסוד הוא זהה – שיפוט חיצוני ללא הבנה עמוקה של מי שמדברים עליו. משם משתלשלים כל פגמי הלשון למיניהם.
מרן הרב קוק זצ”ל” שדברינו נכתבים ביום הזיכרון שלו” ג’ אלול” כתב על מצוות זכירת מעשה מרים: “נראה שבכלל זה גם לזכור תמיד שאין כל הנביאים דומים למעלת משה רבנו עליו השלום. שהרי מרים דמתה מעלתה למעלת כל הנביאים ונענשה על דיבור ההשתוות למעלת משה רבינו עליו השלום. ודבר זה צריך זכירה” מפני שהוא חומה בצורה אל תורת ה’ ונצחיותה” כיוון שה’ יתברך גזר אומר שאין שום נביא דומה לו במעלתו” ואם כן אי אפשר שיהיה נביא המבטל חס וחלילה את דבר אחד מדבריו. ואף על פי שלא קם עוד נביא” נוסף כאן חיוב זכירה תמידית” (עולת ראיה א” עמ’ שלד; וראה “נר למאור” לרב משה צבי נריה זצ”ל עמ’ 456-457)
לדברי הרב קוק” נבואת משה רבנו היא חומה בצורה אל תורת ה’ ונצחיותה. כאשר ישנו מרכז מקודש שמולו עומדים בחרדת קודש וביראה” מתוך רגישות וזהירות” כל החיים מקבלים ערך ומשמעות. כדי לכבד בני אדם באמת” לא מתוך נימוס חיצוני מלאכותי” יש להתייחס ביראה לקדושת החיים שקיימת בכל אחת ואחד.
ובחזרה לשאלת העיתונאי בפתיחה – האם דמותו של משה תיפגע במילימטר? אכן” מובן שלא. אלא שאנחנו אלה שניפגע” החברה שלנו תיפגע. מהמקום הזה מתחילה שמירת הלשון.
