יוזמה מדבקת
לפני כמה חודשים” ממש כשהקורונה נכנסה לחיינו” יזמה ענת אמיר מכפר ויתקין שבעמק חפר יוזמה נפלאה. היא הכינה” יחד עם בנה בן ה- 4″ שלטים עם הכיתוב: “הכל יהיה בסדר”” והוסיפו לכיתוב קשת ססגונית. השלט פורסם ברשתות החברתיות והיוזמה הכתה גלים.
וכך היא סיפרה: “הצעתי בקבוצת ווטסאפ של מושבי עמק חפר” להצטרף אלי ולתלות שלטים כדי לשמח את האזור. זה היה מדהים. אנשים הצטרפו אלי ליוזמה וזה הלך והתפשט ברחבי העמק. זה מוכיח לי שאנשים צריכים את הטוב ולהיאחז באופטימיות. אני מתרגשת מכך שכל אחד מאיתנו יכול לעשות טוב לאלפי אנשים ולכל אחד מאיתנו יש הכוח להשפיע”.
היוזמה המשמחת והמדבקת הזאת” הדהדה לי מחדש את נושא השמחה ומרכזיותה לחיינו. כולנו נשמח להיות שמחים” אך לעתים” כוח המשיכה של החיים – בעיקר במצבים מעיקים” מדאיגים ומתסכלים” דוגמת הזמן שאנו נמצאים בו – טורד את מנוחתנו ולא מותיר בידנו ברירה; איך אפשר לשמוח במצבים כאלה? ובכלל” השמחה היא אולי עניין טוב ונחמד” אבל” עם כל הכבוד – האם השמחה היא באמת דבר חשוב ומרכזי כל כך שאי אפשר בלעדיו?
שמחה וטוב לבב
אחת ההפתעות הגדולות שמסתתרות בפרשת הקללות” שאנו קוראים בכל שנה לפני תחילת השנה (כדי שתכלה שנה וקללותיה)” קשורה לנושא השמחה. העניין הזה כל כך מופלא ומשונה שלפעמים לא מספיק שמים אליו לב ונותנים עליו את הדעת.
השמחה מופיעה לאחר הררי קללות נוראות; ארור אתה ומשפחתך וכל רכושך” ושלל מחלות ומגפות נוראות – מארה” דבר” שחפת” קדחת” דלקת” שדפון” ירקון עד השמדך… ואחרי כל זאת – גלות” רעב” חורבן. והקללות הללו באות” רודפות ומשיגות. וכעת מגיעה ההפתעה – מהי הסיבה לכל אותן קללות נוראות ומזעזעות? “תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה’ אֱ-לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל” (דברים כח” מז) .
לו היה נכתב שהעונשים הגיעו מפני שלא עבדנו את ה'” גם אז הדברים היו קשים אך בכל זאת ניתן היה להבין זאת” שאם עם ישראל אינו פועל על פי שליחותו בעולם” הגוררת השגחה אלוקית מיוחדת” אזי אנו” מושלכים” למקרה ולטבע” וכפי שנזכר בפרשת הקללות שבספר ויקרא: אם “הלכתם עמי קרי” והלכתי אף אני עמכם בקרי” (ויקרא כו” כג-כד).
התורה אמנם מתארת עבודה; אלא שזוהי עבודה ללא שמחה” ועל כך מגיעות כל הקללות! לא נאמר “עבדת שלא בשמחה”” אלא “לא עבדת בשמחה”. כלומר” שלא תחשוב שעבדת ורק שהעבודה היתה ללא שמחה. אלא שללא שמחה העבודה איננה עבודה! וכך כתב הרמב”ם בסיום הלכות לולב: “השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן. עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה’ א-להיך בשמחה ובטוב לבב” (ח” טו). כלומר” זהו לא עוד פרט בעבודה אלא ‘עבודה גדולה’ שביטולה גורר פורענות. והדברים מופלאים ודורשים הבנה.
יסוד השמחה
השמחה היא ‘נייר הלקמוס’ של עבודת ה’. כאשר אדם מגיע לביתו” (בהנחה שהבית הוא מקום נעים וטוב)” הוא אמור לשמוח בו. אם הוא סובל שם” או שלא טוב לו” כדאי לבדוק היטב אם הוא הגיע למקום הנכון… עבודה ללא שמחה היא ביטוי לניתוק” חוסר קשר וחוסר חיבור.
זה דומה קצת למכשיר חשמלי שלא נדלק. הטענה שהמתג הורם (ובנמשל – הפעולה הרצויה נעשתה) איננה מעלה או מורידה. אם המכשיר לא נדלק סימן שיש פה בעיה. לעומת זאת” השמחה היא עדות לכך שאנחנו מחוברים באמת. (האם זה אומר שבלי שמחה עדיף לא לעשות כלום? לא” אבל חובה לערוך בדק בית מדוקדק לברר את הסיבה ל’קצר’ הזה…). בדק הבית הזה מתחיל מהשאלה הפשוטה – האם הלב שלי שותף לעבודה או שהוא מחוץ לסיפור? ברגע שהשאלה הזאת עולה על השולחן” הלב מתחיל לקחת חלק בתהליך הפנימי (אבל זה עוד נושא שלם שאולי ניגע בו בעתיד).
גם תשובה יכולה להוביל לתחושות נוגות ועצובות” ועל כך כתב הרב קוק: “מרעיונות כאלה של קדושה ושל תשובה שהם מביאים לידי עצבות צריכים להתרחק לפעמים” כי יסוד השמחה הקשורה בעומק הקודש הוא גדול מכל תוכן של קדושה ושל תשובה אחרת…” ובכל זאת” ממשיך הרב: “על כן כאשר באות לו מחשבות של יראה ושל תשובה בדרך עיצבון יסיח דעתו מהם עד שתתכונן מחשבתו” ויקבל עליו כל התוכן של קדושה ושל יראת שמים בדרך של חדווה ושמחה” הראויה לישרי לב עובדי ד’ באמת” (אורות התשובה יד” יא).
כלומר” תיתכן תשובה שמובילה לעצבות ולדכדוך” אך דע לך” אומר הרב – “יסוד השמחה… גדול מכל תוכן… של תשובה אחרת” למה? כי שמחה קדושה” מחוברת לעומק הנשמה יותר מכל תשובה שמובילה לדכדוך.
ובחזרה להתחלה – הפצת אופטימיות ושמחה במעגלים רחבים” כמו במיזם המקסים הנ”ל” היא ביטוי פשוט של דבקות בטוב” בשורש האלוקי שעומד ביסוד החיים. וזהו גם הבסיס לעבודת ה’ בשמחה.
כולם היו רוצים לטעום מהיסוד הזה ולהידבק בו וממנו. למה? כי הוא מהווה ביטוי לרצון של כולנו לחיות. להיות מחוברים לשורש החיים העמוק שמעניק לנו טעם ומשמעות. ובימים כאלה כל אחת וכל אחד מאיתנו יכולים להיות שליחים להפצה מהירה ורחבה של המצרך הכל כך נחוץ וחיוני הזה.
