ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: וארא
פרשה נוכחית: בא
פרשה הבאה: בשלח
 


סיפור קטן על עם גדול / בן סבו

-----

מהורדת הדגל - לעלייה לרגל
זכינו, פנים-אל-פנים, לארגן מנייני יום הכיפורים בקיבוצים ובמושבים לעשרות, בכל הארץ, מזה כ-12 שנה.
השנה - כבר פנינו לשר הפנים, לאשר באופן מיוחד משלחות מצומצמות..
מצרף סיפור אמיתי ומעורר של חתננו, בן, בשם משתתפי אשתקד. גבע ראפ.


'דני, שלום! מי אתה מכיר שיכול לארגן לנו מניין בקיבוץ? יותר משבעים שנה... הגיע הזמן, לא?'
וכך ניצת הניצוץ להרפתקה המופלאה.
הם נזכרו יומיים לפני. מה עושים?
ופתאום, צצה קבוצה של נערים. השנה, בקיבוץ הקבוע אמרו להם - "ברוך ה' כבר מצליחים לארגן מניין מתוכנו! אז אתם פנויים!"
ועוד זוג ששמע על המשימה יומיים לאחר ברית בכורם.
ומשפחה שלמה על נשואיה ורווקיה.
מתארגנים. מתרגשים. רגל על הגז לנסיעה אי-שם.
טלפון מצלצל. 'הקיבוץ עשה אסיפה על המניין. ועדת תרבות החליטה לנעול לנו את המועדון. אין תפילת יום כיפור'
מסתכלים אחד לשני בעיניים. מסתובבים? מה פתאום! ממשיכים - בטוח יהיה טוב!
השמועה שכולם דבקו בדרך - עשתה לה כנפיים.
משפחה התנדבה להקדיש את ביתה. אחרת ארגנה אוכל כשר לכל האושפיזין.
מגיעים. חיבוקים. חיוכים. סעודה. הזמן עובר... חצי שעה לשקיעה.
מה, אין עירוב?! ואיך נטלטל התינוק?
'אם כבר הפכנו לבית כנסת - נהיה גם אכסניה! כשיש מקום בלב, יש מקום בבית. תישנו אצלנו, הילדים ישמחו עוד להתמסר בשביל מטרה נעלה!'
ובכן, ושאר המשפחה?
שולמית. עיניים טובות. 'אתם אצלי, זכות גדולה! אין הרבה זמן. תמצאו את הבית שלי בקלות. שמאלה בכיכר. עד הסוף. הבית היחיד עם דגל ... גבוה על הגג!' מכריזה בתמימות.
תדהמה. פשוט לא ייאמן... מכל הבתים - דווקא זה...?!
האם נקרא בתפילה את פרשת העריות - כשדווקא שם משתכנים?!
שתי דקות לנסיעה. עשר למנחה.
המולה שלמה ברכב.
'אני פשוט לא מסוגלת לישון בבית כזה. אשן ברחוב. אבל מה עושים? האם נצליח גם שלא תיפגע?' אמא מבכה.
שתיקה מתוחה... הכל תוך שניות... 'אולי... נבקש מהם להוריד?'
ופתאום, רוח ד' מפעמת בליבנו, כזאת שזוכים לחוש רק מכח האמונה הכנה והחיה בנשמת עם ישראל.
'אתה פשוט גאון!'
אין הרבה, בתווך, בין החיים לטומאה, בין הקודש והרע, רק בחירה חופשית דקה.
חונים. פורקים.
'ברוכים הבאים! הכנתי לכם הכל, חדר, מיטות, בואו תראו'
בכניסה - דגל מדינת כבוד-ישראל
בגג - הזה של הטומאה (שעליו גאוותם).
מאבק דגל עבודת ד'.
מול עבודת פעור וסדום.
'שולמית, אנו מעריכים מאד את טוב ליבך, רק אם אפשר, אם לא אכפת לך לכבוד יום כיפור, מה את אומרת שנוריד את הדגל שבגג?'
כל הנגלה הסתחרר - והתייצב על הררי קודש.
נהיה רגע נדיר

של אמת גדולה
פשוטה ונכונה
שאין ממשות לדבר
אשר לא שואב ישותו
מכח הטוב שבקודש האלוקי.

גמגום המום. 'אבל... למה? מה יש לכם נגדם? אתם לא מקבלים אותם? מה עם קבלת השונה? אני קיבלתי אתכם יפה, תיכנסו תראו. ואהבת ישראל? הרי הבן שלי הוא כזה...'

אמא יצאה מהרכב וחיש קל נכנסה לתמונה 'תראי שולמית אנחנו מאד מעריכים את האירוח שלך, ואנחנו בטח לא רוצים לפגוע או לכפות, לכן אם אפשר להוריד את הדגל אנחנו מאד נשמח. אם אי אפשר אנחנו לא נוכל לישון כאן, ופשוט נישאר חברים'

חדי העין שבלב הבחינו, שהתחיל בליבה מאבק איתנים. מי ינצח? דעות מפלסטיק ששמעה בתקשורת, באקדמיה?
או הנשמה הלאומית
הנפש הישראלית
החקוקה בטבע מידת חסד הכנסת האורחים של אבינו אברהם?

'לא לא, אין צורך, אנחנו נוכל להוריד אותו. אני אבקש מבעלי'
'שולמית היקרה! איזה יופי!' חיבוק עז 'אתפלל שהקב"ה יזכה אותך, בזכות הורדת הדגל - הבן שלך עוד יזכה להתחתן ולהקים משפחה גדולה ושמחה'
'אמן!' אמרה מיד מכל ליבה. ולאחר שניה ארוכה 'הוא יתחתן עם מי שירצה' הוסיפה מהפוליטיקלי קורקטיקלי המורגל...
ומחזה כזה - תאמינו לי - רק בישראל! חמש דק' למנחה, אץ עם בעלה לגרור סולם. שני גברים (בני 60,70) מטפסים. האחד - מארגן המניין. והשני - המארח התם, שואל בדרך 'מה זה בדיוק יום כיפור?' 'ומה עם קבלת השונה?' בזמן שמהלכים בזהירות על גג רעפים בקומה שלישית, להוריד הטומאה.

כל נדרי. אור מיוחד. מגיעים ומגיעים. מהקיבוץ, מההרחבה. מגששים. מסתננים. כל אחד בטוח שהוא יהיה שם היחיד.
'רק להרגיש איך זה, מקוה שלא יראו אותי השכנים...'
נכנס לחצר - והשכנים בכלל כבר שם בפנים.

'מי שמעוניין נישאר לשוחח, להכיר, לאחר התפילה'
והנה יושבים חמישים אנשים. משתפים. מתחברים. לומדים על יום כיפור. בכי של התרגשות מזכרונות ילדות חזקים. משפחות שגרות בשכנות כבר ח"י שנים ומעולם לא נפגשו באופן חי, אומרות שלום ומתחבקות.
וחשמל של אהבה בלתי תלויה, נפוץ מהבית חוצה.

וממשיכים. וניגש לנעילה. מתפלל בשם שליחנו, הכהן הגדול. עיניים מכוסות בטלית כבר זמן. אין עולם. רק קודש הקודשים.

פתח לנו שער, מחל לעדת ישורון/וזכור לנו אהבת איתן, נעקד, ותם/כי מקדישיך - בקדושתך קידשת/נאה לקדוש פאר מקדושים.
מפשיל הטלית. מסתובב לתקוע למניין.

'ובכן תן כבוד ד' לעמך'
מה זה! מדהים! פלא!
אפס מקום בבית. בחצר צפופים משגיחים מן החלונות, והשאר ברחוב מציצים מן החרכים. גם אחראי התרבות - נועל המועדון - שם.
'השופר שאנו תוקעים בו הוא המאחד את הנשמה הכלל ישראלית לאחד. כי באמת שורש הנשמות של כולנו בעם ישראל הוא אותו השורש. ולכן הוא הקול הכי שורשי שיש. ישראל הם נשמת העולם. בלי ישראל לעולם אין נשמה. הוא עולם שפועל כמו רובוט. ישראל הם מקור המשמעות והחיים בעולמנו'
תקיעה גדולה

ושלומית? אולי טעונה על הדגל?
'כמה טוב וכח של חיים וקדושה נוספו בקיבוץ. הבאתם לנו אור! והנס שבעלי יצא מהמחשב. ישב שם. כובע רחב שוליים. נעילה. תקיעה. תשובה. אני ממש מבקשת שתחזרו גם שנה הבאה, ואם אפשר עוד לפני. תזכרו שאני הורדתי את הדגל בשבילכם!'
'תודה רבה שולמית היקרה, בע"ה!'

מהלך בסמטאות העתיקה. הלולב הטמיר ביד אחרי שמילא תפקידו אמונה בכותל. מישהו קורא מאחור. 'שלום! זוכרים אותנו? משפחת.. מהקיבוץ'
'ברור! איזה כיף לראותכם! אתם מגיעים לכאן הרבה כמשפחה?'
'האמת, מעולם לא הבאנו את הילדים לכותל... אבל אשתי אמרה שאור כזה של שבוע שעבר - פשוט, לא מפסיקים באמצע...'
'על ישראל תפארתו'

Ben2811@gmail.com


הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן:

(133)