שִׁתּוּף הָרַחֲמִים בַּדִּין. לפ’ בראשית/ זיו רוה

בתחילת מעשה בראשית מתגלה ה’ יתברך בשם אלוקים: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹוהִים”. אך סוף מעשה בראשית חותם בשם משולב: ה’ אלוקים. מסביר רש”י את פשר ההבדל: “ולא אמר ברא ה'” שבתחילה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין” וראה שאין העולם מתקיים” והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין” והיינו דכתיב: ‘בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה’ א-להים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם’ “. שם אלוקים מבטא את התגלות ה’ במידת הדין ושם ה-ו-י’ את התגלותו במידת הרחמים.
מקור דברי רש”י במשל המובא בבראשית רבה: “לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ כּוֹסוֹת רֵיקִים” אָמַר הַמֶּלֶךְ אִם אֲנִי נוֹתֵן לְתוֹכָן חַמִּין” הֵם מִתְבַּקְּעִין. צוֹנֵן” הֵם מַקְרִיסִין (כמו מקרישין בשי”ן שהוא קרישת הקרח – עץ יוסף)” וּמֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ עֵרַב חֲמִין בְּצוֹנֵן וְנָתַן בָּהֶם וְעָמָדוּ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם בּוֹרֵא אֲנִי אֶת הָעוֹלָם בְּמִדַּת הָרַחֲמִים” הֲוֵי חֶטְיָיה סַגִּיאִין (=ירבו החטאים)” בְּמִדַּת הַדִּין” הָאֵיךְ הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד? אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ בְּמִדַּת הַדִּין וּבְמִדַּת הָרַחֲמִים” וְהַלְּוַאי יַעֲמֹד.”
מאמר חז”ל זה טומן בחובו אוצרות עצומים שמתוכם אפשר להתבונן בעומק על הנהגת ה’. בתחילה עלה במחשבתו יתברך לברוא עולם שיצטרך לעמוד במידת הדין” כלומר אנושות שתונהג במשפט מדוקדק על מעשיה” ומחשבה זו נשארה ולא נעלמה! אולם עד שהעולם יצליח לעמוד במידת הדין” ‘כיוון שראה שאינו יכול להתקיים'” ורצונו שיתקיים” שיתף את מידת הרחמים. “לא שחזר בו ממחשבה ראשונה ח”ו” אלא שיעשה המשפט בדרך רחמים. כמו שתאמר שלא ליפרע מהאדם עונשו כאחת (אלא מעט מעט)” גם שלא ליפרע ממנו תיכף ומיד בלא הארכת זמן. ולעולם אין לאדם אלא מה שיגיע אליו במשפט (=לפי הדין)” והוא אומרם ז”ל (ירושלמי שקלים פ”ה) “מאריך אפיה וגבי דיליה (=מאריך אפו וגובה את שלו)” . בשיתוף מידת הרחמים” ה’ יתברך מיתק מעט את התגובה הא-לוהית לבחירה החופשית של האדם. התגובה איננה באה רק במידת הדין – באופן מיידי” וכפירעון בבת אחת.
כדי להדגים הנהגה יוצאת דופן במידת הדין בלא שיתוף הרחמים” ניתן להתבונן על האירוע שבו מרים הנביאה דיברה לשון הרע על משה אחיה. על אף שלשון-הרע זה היה מאוד מוקלש” נעשה מאהבה מתוך דאגה לציפורה” ומתוך הכרת אפשרות הנבואה בלא פרישות יתרה כפי שנהג משה” למרות זאת מיד הופיעה מידת הדין ונצטרעה מרים. חטאה התפרסם לַכּול על ידי עונשה. מבואר ב’בן יהוידע’ כי עניין זה שהקב”ה מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה” הוא מפני שהצדיקים אמורים לעמוד בדין” ולכן אינם אמורים להזדקק למידת הרחמים. זוהי ההנהגה שעלתה במחשבת הבריאה בתחילה .
באופן זה” שהקב”ה משתף רחמים בדין” הוא נותן זמן לחוטא לשוב ממעשיו. יש בהנהגה זו השהיית התגובה והעונש. רחמים מלשון רֶחֶם” כרחם הנותן לעובר זמן לגדול ולהתפתח” עד שיהיה בשל לקומה חדשה. כך הקב”ה נותן מרחב גדול לאדם להשתלם בחייו” שולח לו רמזים ומלאכים ליישרו” מעוררו על ידי לימוד התורה והתרחשויות החיים. הוא נותן לאדם זמן להתבגר” לעמוד על דעתו” ולהתבונן על דרכו. אולם מידת הדין עודנה עומדת וקיימת! הקב”ה רק שיתף את מידת הרחמים אך לא ויתר עליה” “כל האומר הקב”ה ותרן הוא יוותרו חייו שנאמר: ‘הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט ‘ “
הנהגה זו היא לא רק בחייו הפרטיים של האדם” כל ההיסטוריה מתנהלת באופן כזה. הקב”ה הוא מלך נעלב ” הוא מְחַיה את הפושע אפילו באותה בשעה שחוטא כנגדו. הוא נתן בחירה חופשית באופן שמי ש”בא ליטמא – פותחין לו” ! הוא מאמין בטבע האלוקי של האדם עד הקצה” אך בסופו של דבר ה’ יתברך גובה את שלו” אם אין התעוררות לתשובה. הוא עתיד לבוא במשפט עם האומות ועם תרבות האנשים החטאים שהרחיקה את האנושות מדרך הטוב והיישר.
מהנהגה זו אנו יכולים ללמוד אף לחיינו” בבחינת “והלכת בדרכיו”. עלינו לדעת לרחם בדין” לא להקפיד” להמתיק את הגבורות ולתת מרחב אף למי שהולך בדרך שאיננה רצויה לפי התורה. יש להאמין בטוב האלוקי שקיים בנשמתו של הנער על אף שמסתבך ומתלהב מכל מה שהוריו מכירים את ריקניותו וסכנתו. לתת אמון ברחוקי תורה” ולהאמין שיום יבוא וישובו לחיות בנאמנות לנשמתם ובדרך התורה. לפני זה” עלינו לתת אמון בעצמנו” כפרטים” על אף שאיננו שלמים עדיין” וכן על עצמנו כעם וכמדינה. טבע נשמתנו מלא קודש” אך לעיתים תהליך התיקון לוקח זמן. צריך הרבה רחמים בדרך. זהו עומק מה שהרצי”ה היה חוזר ומדגיש- כי ‘סבלנות איננה ויתור’.
הקב”ה מאמין בנו. הוא זוכר ברית אבות ומקדם את הגאולה עד שהקודש הנשמתי יתגלה. הוא נותן לנו מרחב לפעול ולהתקרב” לטעות ולעמוד על דעתנו” להיכשל ולחפש דרך נכונה יותר. לאט לאט אנו מתקרבים לחיות את הסדר האלוקי” והתקרבות זו היא תקופה שאנו עדיין זקוקים לשיתוף הרחמים. יבוא יום שתהא בנו מסוגלות לעמוד בדין” ואעפ”כ העולם יוכל להתקיים.