ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: שמות
פרשה נוכחית: וארא
פרשה הבאה: בא
 


הבריאה יסודה בענווה

הרב יורם אליהו

על גדולת הענווה ויסודה בבריאת העולם מלמדנו הקב"ה במילים הראשונות של התורה. "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" נאמר במדרש רבה "הה"ד 'וענותך תרבני' בנוהג שבעולם מלך בשר ודם מזכיר שמו ואחר-כך מזכיר מעשיו, אבל הקב"ה אינו כן אלא קודם הזכיר מעשיו ("בראשית ברא") ואחר-כך הזכיר שמו ("אלוקים"). מסביר הרב קוק זצ"ל "שמצד שהענווה היא יסוד כל השלמות של תכלית הבריאה, רמזה הוא-יתעלה בפתח דברי התורה הקדושה" ( מוסר אביך). והלימוד מכך הוא עצום. רבש"ע הכל יכול, שהכל ממנו, לא מתגאה במעשיו הנפלאים, בעולם הנפלא שברא, כי כל מטרתו היא לא לפרסם מעשיו, אלא להודיע להם אהבתו ודאגתו ושידעו לשמרו, ולא יקלקלו את העולם המתוקן שהכין להם כנא' במדרש שאמר הקב"ה לאדם הראשון, 'תן דעתך שלא תחריב עולמי'
הרב קוק זצ"ל מרחיב ומבאר את מידת הענווה בספרו מוסר אביך. הוא אומר שאכן הענווה היא מידה טובה, אך בהשקפה שטחית היא עלולה להביא לעיצבון, אף שבעומק שורשן הענווה והעצבות רחוקות זו מזו. שכן, מה גורם לאדם להיות עצוב? המחשבה שהוא בעל ערך מרומם והוא ראוי לגדולות, אך למורת-רוחו הוא מוצא בעצמו 'חסרונות ומחסורים' שלא כראוי לו. על כך אומר הרב, שזו באמת סיבה להיות עצוב, אך אין בזה כלל ממידת האמת.
"אבל הענווה באה אחרי ידיעתו שאין ענינו בעצמו ראוי אל שום גדולה וכל גדולה וטובה שתגיעהו היא חסד ה' עליו". כשהאדם חי בתפיסה והרגשה שהוא אינו ראוי לשום גדולה, וכל טוב או מעלה שיש לו זה חסד ה' עליו, הוא לא יידע עצב, אלא ישמח במה שהוא זוכה ויודה לה' על חסדו אתו. מתוך כך יתאמץ לקנות עוד מעלות טובות, כי חושב שבאמת אין הוא ראוי לשום טובה ובכל זאת ה' זיכה אותו במעלות ותכונות טובות, אז הוא מתמלא בטחון שה' יזכה אותו בעוד דברים גדולים ונפלאים מאלה (ע"פ מוסר אביך עמ' ס"ד).
בגמרא נחלקו רבי פנחס בן יאיר ורבי יהושע בן לוי. רפב"י אומר מידת החסידות גדולה מכל המידות, וריב"ל אומר "ענוה גדולה מכולן" (מסכת ע"ז כ, ב).
ענווה, מסביר הרצי"ה, קיימת בשני מובנים: "יש ענווה כלפי הבריות, כאשר אין אדם מתנשא על חברו, אינו חושב את עצמו לסוג אדם אחר, אדרבא תמיד מוכן לעזור לאחרים... אך מעל הענווה במובן החברתי כלפי הבריות, מתנשאת הענווה כלפי ריבונו של עולם... שהיא ההכרה שרבש"ע הוא מקור הכל, שורש הכל, כל מה שיש לנו אינו משלנו, אלא בא מריבונו של עולם ואין לנו מה להתגאות בו" כדברי רבי יהודה הלוי שהיה מגדיר הכרה זו בארבע מילים: "הכל ממנו ולא ממנו" - "הכל ממנו יתברך ולא ממנו, מאתנו" (ע"פ שיחות הרצי"ה בראשית עמ' 33).
בתקופה מאתגרת זו צריכים אנו לאמץ את הענווה בשני המובנים שלה. ענווה כלפי הקב"ה שהכל ממנו ולא ממנו - אין אנו יודעים את פשרה של מגפה זו, אך מצווים ללכת בדרכי ה', לקיים מאוד ונשמרתם לנפשותיכם ולשאת תפילה להסרת המגפה.
ובמישור החברתי, עמנו שסוע כל-כך וכל קבוצה מאשימה את חברתה במתרחש, לכך דרושה ענווה גדולה של יכולת הקשבה וקבלת האחר, מתוך שנדע לרכוש לעצמנו מידה יסודית זו, נזכה לתיקונו של עולם והבראתו, בפרט ובכלל.
סיימנו שנה שלמה של מאמרים מדברי הרב קוק זצ"ל על פרשיות השבוע, כפי שנערכו באופן מיוחד בספר "חומש הראי"ה" בעבודתם המצוינת של הרב יאיר רמר והרב חגי לונדין. כיוון שדברי הרב עשירים וחשובים לנו נמשיך בעז"ה שנה נוספת בסדרה זו.

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן:

(133)