הרב חגי לונדין
אחרי החגים אנו חוזרים לשגרה” אם ניתן לכנות את החודשים האחרונים בשם שגרה. בעז”ה נצא עוד מעט מהסגר אבל לכולנו ברור שהשגרה תכלול הגבלות רבות ומן הסתם גם יהיו סגרים / בידודים נוספים בהמשך.
התקווה שמחזיקה רבים בימים אלו היא הציפייה לחיסון שיגאל אותנו מצרותינו.
אני לא אפידומלוג כך שאיני יודע מתי בדיוק יגיע החיסון אבל נראה לי שכדאי לבנות על תקווה מסוג אחר.
חז”ל מתבטאים שאחד הדברים שמגיעים “בהיסח הדעת” הוא “משיח”. במילים אחרות: ישועה איננה מגיעה מתוך ציפייה לרגע מכונן וחד פעמי אלא במקביל לחיי השגרה.
מבט חודר יגלה לנו שבכל תחום בחיינו המעברים הינם רכים ולא חריפים: מעבר מילדות לבגרות הוא תהליך של מספר שנים; התאקלמות במקום מגורים חדש נמשכת זמן; וגם שמסיימים ריצת אלפיים לא מומלץ לקטוע את הריצה בבת אחת אלא להאט בהדרגה.
בעומק העניין יש כאן מבט אמוני: אין טוב ורע מוחלטים אלא רצף המורכב משניהם – “חושך ואור המשמשים בעירבוביה” כדברי חז”ל. א-לוהים נמצא בכל מקום” לא רק באור אלא גם בחושך שמוביל בסוף לאור.
לא נקום בוקר אחד והכל יחזור להיות כפי שהיה לפני הקורונה! יתכן שהנגיף הוא מהסוג החמקמק ואין כנגדו חיסון מוחלט; יתכן שיהיו חיסון / תרופה אולם יקח זמן להפצתם; גם לאחר ההפצה יקח שנים לשקם את השגרה ויהיו מן הסתם תחומים שלא יוכלו להשתקם אלא יצטרכו להמציא את עצמם מחדש.
הנגזרת מכל הנ”ל שכדאי לכולנו לא לשקוע בסוג של תרדמת ולבקש שיעירו אותנו שהסיוט יסתיים” אלא לבנות בתוכנו שגרה מבורכת של עשייה והסתגלות בתוך המצב הקיים. הישועה תבוא “בהיסח הדעת” – בסוף זה יגמר” אבל מי שישאר עומד על הרגליים הוא מי שישכיל לנצל את התקופה הזו לצמיחה.
זו אמונה בוגרת של המאה ה21.
חורף טוב.
הרע יעבור
הטוב יתגבר
בעזרת ה’
