בחזרה לגן העדן
לאחרונה הרהרתי במחשבה שהמשותף לקורונה ולחטא אדם הראשון הוא שככל הנראה” בשני המקרים אכילה של אדם בודד גרמה ייסורים גדולים להרבה אנשים…
סיפור גן העדן שפותח את התורה הוא מעין מבוא להבנת התורה כולה. זהו סיפור שלמראית עין איננו מתרחש בעולם כפי שאנו מכירים אותו כיום” אך למעשה הוא מהווה מפת דרכים” סיפור עומק” שלא רק התרחש אי אז בעבר אלא מתרחש בהווה” ממש ברגעים אלה.
כדי להתבונן בסיפור הזה לעומק עלינו לזהות בתוכנו ובחיינו את הנפשות הפועלות – האדם” האישה” הנחש” ועל גביהם אלוקים. במרכזו של הסיפור מתוארת לקיחת האדם והנחתו בגן העדן: “וַיִּקַּח ה’ אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ” (בראשית ב” טו).
העבודה והשמירה מתפרשות כמצוות עשה ומצוות לא תעשה – “וַיְצַו ה’ אֱ-לֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל”. זהו אפוא הציווי הראשון וזוהי העבודה המוטלת על האדם.
ועל מה מוטל עליו לשמור ולהישמר ממנו? “וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ…” (שם” שם” ג).
העבודה הבסיסית בגן העדן היא אם כן עבודת האכילה מכל עץ הגן וההימנעות מאכילת עץ הדעת טוב ורע. אך הנחש” המסית את האישה” מציג בפניה את התמונה בצורה שונה ומעוותת: “וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן” (ג” א).
הנחש מציג מצג שווא שעיקרו – איסור גורף לאכול מכל עצי הגן. על אף שדברי הנחש נראים מופרכים מעיקרם” על רקע הציווי האלוקי לאכול מכל עץ הגן שראינו קודם לכן” נראה שדבריו מחלחלים פנימה וארסו מתחיל לפעפע בדמה של האשה:
“וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל”. האמנם רק “נאכל”? האם לא חסר משהו בתיאורה של האשה? היכן נעלם לו הציווי: “וַיְצַו ה’ אֱ-לֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל”.
וממשיכה בדבריה – “וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱ-לֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן”. הציווי נהפך לאמירה-המלצה וה’ א-לוהים (האישי והכללי-מסגרתי) הופך לא-לוהים (כללי-מסגרתי) בלבד. הנחש “הכניס את הרגל לדלת” ומכאן” העסק רק ילך מדחי אל דחי.
המלכודת הדתית
מאחורי דבריו של הנחש ותגובתה המתנצלת של האשה מסתתרת תפיסת עולם. תודעה שלמה. אבקש להסביר אותה על ידי סיפור אישי קצר. כנער צעיר” צפיתי בריאיון עם ילד דתי שנערך בתוכנית נוער כלשהי בטלוויזיה. המראיין שאל אותו על אורח חייו ועל “איך זה להיות ילד דתי”?” והילד סיפר על התפילות בכל יום” שלוש פעמים” ועוד כל מיני עניינים נוספים שמאפיינים את אורח החיים הדתי.
ואני זוכר את התחושות והמחשבות שלי באותם רגעים. את הכיווץ בבטן” את תחושת החמיצות – “איזה מסכן”. ו-“למה הוא חייב להציג את כל החובות הללו בצורה כל כך כבדה”? ממול עומד המראיין החילוני” החופשי והמשוחרר (שאגב” חזר מאז בתשובה אבל זה כבר סיפור אחר…)” ומנגד – הילד הדתי שחייו כפופים וכבולים לאורח חיים “חונק” ו”מדכא”.
החוויה הזאת זכורה לי מאז כל כך כי היא שיקפה לי מצב תודעתי “דתי” שבצדק חוויתי אותו כמחניק” אלא שלא היו לי אז הכלים לבטא את מה שהרגשתי. ה”דתיות” אליה אני מתכוון היא בעיקרה ריטואלית” מערכת חובות מסגרתיות שאין להן דבר עם מפגש אישי של לב ונשמה. ולכן” מבחינת הנחש זה לא משנה כל כך מה מצווים – הכל נתפס בעיניו כ”לא” אחד גדול לחיים המשוחררים והטבעיים שבהם הוא חושק.
“א-לוהים לא מרשה”” “א-לוהים לא רוצה שתיהנה”” “א-לוהים מחפש אותך בסיבוב”. זאת תמונת המציאות המעוותת הנשקפת מבעד לעיני הנחש. והאשה” כמו ילדה דתיה מבית טוב משיבה לעומתו – לא הכול אסור” גם לדתיים מותר ליהנות בחיים מדי פעם. “מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל”” גם אנחנו יכולים לאכול וליהנות. ולא” זה כביכול לא קשור לאלוהים. פה הוא לא נמצא בתמונה. מתי הוא כן בתמונה? “וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱ-לֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ”. א-לוהים נכנס לתמונה כשדברים אסורים” ואז” מרוב לחץ” אוסרים עוד דברים שלא היו אסורים לפני כן – נגיעה בעץ למשל…
המפתח לשחרור ממארת הנחש הדתל”ש” שלוחש ללא הרף על המחנק של העולם הדתי” היא אכן להשתחרר מהעולם הדתי הקריקטורי כפי שהוא מוצג בדבריו! שחרור מהדיכוטומיה” מהכפילות המלאכותית בין רצון א-לוהים בתחומים מסוימים ו”נייטרליות הומנית” בתחומים אחרים.
אין לשכוח שהציווי האלוהי מופיע בראש ובראשונה באכילה” בהנאה” בברכת ה’ על כל הטוב” היופי והעונג שיש בעולם. זהו רצון ה’ וזוהי מצוותו ועבודתו! ועל גבי זה מגיעים גם גבולות ואזהרות שמגמתן לשמור על העונג היופי והטוב האלה. “וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ”.
