ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: וארא
פרשה נוכחית: בא
פרשה הבאה: בשלח
 


לכל איש יש שם / הרב ליאור לביא

-----


לזכור את השם
שני מאורעות שאירעו לי בשבוע שעבר, ממש באותו היום, בזה אחר זה, גרמו לי להרהר במשמעותה המופלאה של ההשגחה. אישה צעירה ניגשה אלי ושאלה על אודות המנהג לקרוא בסוף התפילה פסוק הקשור לשמו של האדם.
תיארתי לה את המנהג ואף מצאתי עבורה את הפסוקים האפשריים לשמה. (למתעניינים, המנהג מובא בכף החיים או"ח, סוף סימן קכ"ב שכתב: "טוב לאמר פסוק אחד מן התורה או מן הנביאים או מכתובים קודם יהיו לרצון, המתחיל בשמו וסיים בשמו". וכן בערוך השולחן סי' קכב, ח; וראה עוד בקיצור השל"ה ד', פ').
זמן לא רב לאחר מכן, פתחתי ספר חדש שרכשתי באותו השבוע, ולקראת סופו נתקלתי בסיפור מופלא. המחבר, הפסיכולוג ד"ר ברוך כהנא, תיאר את המפגשים שהיו לו בצעירותו עם הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, וכך סיפר:
"זכורה לי נסיעה אליו, מיד אחרי הטירונות. הייתי משוכנע שלא יזכור אותי. בסופו של דבר, לא הייתי אלא נער אחד ממאות - ואולי אלפי - נערים שצבאו על דלתו באותה תקופה, ושכולם מצאו אצלו אוזן קשבת. הצגתי את עצמי כאילו לא הכרנו מקודם: 'אני חייל בנח"ל, אחרי טירונות...' הוא הביט בי במבט משועשע, ואמר: 'אבל אל תשכח שקוראים לך ברוך כהנא...' חשבתי שהוא מלגלג על כך שהנחתי ששכח את שמי, אבל הוא המשיך ואמר: 'כשאדם נמצא בעולם שבו צועקים עליו, הוא עלול לשכוח איך קוראים לו. חשוב שתזכור ששמך ברוך כהנא!' התרגשתי מהחדות שבה אבחן את מצוקתי: אכן, הייתי צריך לזכור מי אני - במובן העמוק של המילה: לזכור מהן האיכויות החזקות שלי, שלא מצאו ביטוי בשירות הצבאי (ובטח שלא בטירונות). לזכור מהו ערכי, ומהן שאיפותיי. לא אוכל להסביר כמה כוח נתנו לי המילים הקצרות האלה, בשירות הצבאי וגם אחריו..." (אורות האדם והנפש, עמ' 345)
הבנתי שלא במקרה זימנה לי ההשגחה את שני המאורעות הללו, בזה אחר זה. ביקשתי להתבונן מעט במשמעות העמוקה של שם האדם.

חיבוט הקבר
בפסקה עמוקה ונוקבת, נוגע הרב קוק במצבים איומים שבהם האדם כביכול שוכח את שמו: "על ידי מעשים רעים ונטיות עכורות מתחשכת אורה של הנשמה ומעינה נכבש". הרב מדמה בדבריו את נשמת האדם למעיין מים חיים הנובע מעומק חייו, ושלעתים - סכר איום של מעשים רעים סוגר את הנשמה מלהופיע ולהתגלות. אנו יודעים בוודאות שהנשמה לא נעלמת, גם כאשר היא מכוסה בשכבות העכורות הללו, אך היא נקברת, מתכסה ומסתתרת.
באותו הזמן, האדם "סופג לו את רוחניותו מכלים אחרים, מרשמי חוץ, של עולמים, ספרים, נפשות ומעשים, ורשמי החוץ פועלים עליו בצורה מדולדלת. אז התוכן הפראי של הגוף מתגבר בצורה של שממון ושל הריסה והאדם הולך בלא כח לפני רודפיו" - במילים פשוטות, כאשר מאבדים את החיבור העמוק אל הטוב העצמי, נעשים משועבדים לשכבות חיצוניות שונות - רעיונות זרים, יצרים, ודחפים אפלים שונים ומשונים.
במצב זה, "אבד אז את היסוד" - כלומר, את - "הצינור המשפיע לעצמיותו ממקור החיים המיוחד לו, את הפסוק שלו, את האותיות של שמו שבתורה... והוא קבור באדמת עפר קברו החומרי וכבול בכבלי זוהמא, ענן השכחה החשוך סובב את כל מלא קומתו, ואת שמו לא ידע". הרב מדמה את המצב הקשה והמייסר הזה לאדם הנקבר בעודנו חי תחת ערמות עפר ושמו - נשכח ממנו. שכחת שמו של האדם היא ביטוי ציורי למציאות בה נאבדת מהאדם הזהות וההזדהות העמוקה והפנימית שלו עם הטוב האלוקי שגנוז בו. זוהי פרשנותו של הרב קוק למושג "חיבוט הקבר" המופיע במקורות שונים (ראו "ראשית חכמה" סוף פרק יב ועוד).
וכך הוא ממשיך: "חיבוט קבר זה עם כל בהלותיו ישנו בכל עת ובכל זמן, בין בפרטיותו של אחד, בין בכללות האומה..." כאשר אדם או חברה נקברים בערמות של תוכן זר וחיצוני לחייהם העמוקים, הם שוכחים מי הם, שוכחים את עצמם. במצב כזה, אפילו תכנים קדושים ומאירים הופכים לזרים, מוזרים ומנוכרים.

תיקון הברית
אברהם אבינו הוא האדם הראשון בתנ"ך שמקבל שם חדש במקום שמו הקודם, ועוד מא-לוהים בכבודו ובעצמו: "וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ".
מאורע קריאת השם החדש הוא חלק מכריתת הברית בין הא-לוהים לבין אברהם וזרעו, על ידי ברית המילה: "זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר" (מעניינת העובדה שלדורות, שמו של כל בן שנולד, ניתן בברית המילה, ממש כמו שמו של אברהם שניתן לו כחלק ממעמד הברית הזאת).
נראה שהקשר העמוק בין נתינת השם החדש לברית המילה נעוץ בנקודת הזכירה והשכחה של השם. כפי שראינו בדברי הרב קוק, השם מבטא את השייכות העמוקה לברית עם האלוהים - עם ממדי העומק שבחיים שבתוכנו.
הערלה, היסוד הגס, החומרני והאנוכי, משכיח מן האדם את הברית הזאת. כאשר אברהם מצטווה לדורות לפתוח את ערוץ הקשר הפנימי עם האור הא-לוהי האין-סופי, "כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ", הוא מתבקש להסיר את עורלתו, להוריד שכבות מיותרות המשכיחות ממנו את הברית הנצחית עם שכבת העומק של חייו. זהו תיקון הברית במובן העמוק; בתוך שטף של צעקות וצעקנות, לא לשכוח את הרצון הטוב והעמוק שבנו. את השם שלנו.

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן:

(133)