ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: שמות
פרשה נוכחית: וארא
פרשה הבאה: בא
 


ייאוש? או יציאה מהמשבר

ד"ר מיכאל אבולעפיה

בתקופה זו רבים המשברים שאנשים חווים ופונים לעזרה. מבט ועבודה מתוך אמונה, עשויים לשנות לחלוטין את התמונה.
אנשים השרויים במשבר, פעמים רבות אינם מצליחים להיחלץ ממנו. הם מרגישים תקועים ונופלים לייאוש. לעיתים עוברים ממטפל למטפל, כשכל אחד לפי שיטתו מקל עליו בעצותיו אבל רק לזמן קצר, והוא שוב נופל למעגליות שאינו מצליח לפרוץ אותה.
ובכן, משבר הוא תמיד פער בין אורות וכלים. מצד אחד יש ריבוי של רצונות, חוויות, דמיונות, רגשות ועוד, אך מן הצד השני הכלי אינו יכול להכיל אותם ואז הוא נשבר. לכן הפתרון הוא ללמוד איך להרחיב את הכלי, או פשוט להתבטל. (ביטול באנגלית BE TOOL - להיות כלי...) כלומר המעכב הראשון הוא האגו, ה'אני'; להבדיל מן האני האמתי.
מיהו האני האמיתי? הוא זה היוצא מתוך האין, והמשמעות היא שאני מסוגל להיות במצב של אין, שאני לא יודע מה יהיה, ומה עלי לעשות, שאני יכול להרגיש חוסר אונים ותחושה שרע לי, שאני בלי פיתרון וזה בסדר גמור. כלומר להיות בהכנעה. הכניסה לארץ כנען - ארץ ישראל - היא לצאת ממצב של 'אני אמלוך', ולהיות בבחינת עבד שמוכן להיות בהכנעה. כל העממים שישבו בארץ מסמלים מידות שעלינו לצאת מהן בכניסתנו לארץ, (למשל: אמורי - מדבר הרבה, חתי - מפחד, פריזי - מפריז, חיווי - מחפש חוויות וכו') כל אלו יוצרים ריחוק של אדם מעצמו, שלבטל אותן זה מבחינתו כמו למות. אולם הביטול האמיתי הוא ברגע שאתה מוותר על האגו ואז אתה מתחיל את ההולדה. באיבוד הכול - הכול מתהפך. בתוכנו יש אינסוף. והוא המקום האמיתי שצריך להיות בו. כך היה הרב קוק זצ"ל, בדיוק במקום הזה. וככל שאדם גדול יותר הוא יודע לרדת למקומות אחרים, נמוכים. ואומר הראי"ה שצריך האדם לדעת כשהוא טבוע ברפש החיים, שההתבודדות הפנימית תחזיר לו את העצמיות, העצמאות והעוצמה. להתבודד פירושו, להיכנס פנימה, לעמוד מול המצב שאני בו, להתפלל ולבכות, וכו', לאפשר ללבד הזה להיות כי בו רק אתה יכול להמציא בחזרה את העצמי שאבד. ואור נשמתו ישוב אליו.
הכול הוא בר תיקון. הכול אפשר לרפא. זה הכול עניין של הסתכלות. אם אאמין שמשבר מביא לידה אז אני יכול לצאת מזה. לכן פתרון נוסף שלכאורה סותר את המפגש עם המשבר, הוא להעלים עין, לא להתפעל, לא לשקוע בקושי, לא לדבר עליו יותר מדי. לא להעצים את הבעיה. אם אני מתרגש מדי, מפחד מהרע, כי אז אני הופך אותו לבר קיימא והרי הוא רק ההופעה החיצונית של הטוב ולא קיים באמת.
אז איך גם מעלימים עין וגם מטפלים בבעיה בהתבודדות, במפגש עם המשבר? צריך לפתור את הבעיה בשורש. להתעלם מהסימפטומים אך לטפל בשורש. לא לשים לב לפחדים ולכל מה שעובר עליו. נפלת? זה מה'. אל תתפעל, הרשה לעצמך להיות בלי שליטה. תאמין שמעבר להבנה שלך יש הבנה אלקית. השגחה אלקית. ורוח אלוקים מרחפת על פני תהום. לא לפחד, אלא להפוך את היראה לראיית שמים, זו ראייה שמימית בממד הארצי. יראה ששמה כל דבר במקום המתאים לך, בפרופורציות הנכונות. מה שעוזר לטפל בשורש. וצריך לחפש את השורש.
יש שתי תנועות בנפש שמבקשות פתרון למציאות וכל אחת היא מנקודה אחרת, חיצונית ופנימית. למשל בצבא, אני יכול להילחם מתוך שנאה לאויב ומתוך נקמנות, או מתוך אמונה שזה עכשיו תפקידי למען עם ישראל ומתוך אהבת ישראל. לפי צו אלוקי. זה הבדל בין עולם פנימי לעולם חיצוני. ותמיד צריך לעבור מהחיצוני לפנימי.
הרב חרל"פ בספרו 'לחם אבירים' כותב שתפילה, היא לעשות רצונו כרצון העליון. כלומר זו התחברות לרצון הפנימי שפועל בתוכי, שמתאים לרצון ה'. שם אין פחד. ובמילים אחרות, להתחבר אל הנצחיות, שמשמעה התבטלות לה', לעם ישראל, לחברה, למשפחה - זה מה שמביא את החיוּת. חברה שמגדלת אנשים להיות בביטול מחַיה את החיים. ומי שמפחד אינו מחובר אל הנצחיות.
אם הוא בטל יש שם אלוקות. החכמה כח-מה, היא היכולת להיות בביטול. ה'חיה' שבנפש הוא המקום שמחייה אותנו, מקום של הביטול המוחלט, הוא מאפשר לנו לשאת את הנעלם, להאמין שה' הוא שיכול להוציא אותנו מרפש החיים.
עד כאן ראינו דרכים של התבטלות, התבודדות, והעלמת עין, לא להיות באובססיה של הבעיה. דרך נוספת היא בגוף. לעסוק בפעילות גופנית, ובהרפיה של הגוף. הרפיה וחיזוק גופני נועדו להבריא את הגוף. פעולת קסם נוספת - בשעה שעוברת עלינו חוויה לא נעימה לבחון מה קורה לנו בגוף ואיפה, לשהות בכל תחושה פיזית, ורק בה, עד שתתפוגג. אם כן יש שני מוקדי ריפוי - הרוח והגוף.
אז מהי בעצם הסיבה בדרך כלל שאתה עמוק כל כך? כי אתה מרגיש את הפער בין השאיפות שלך לבין המקום שאתה נמצא בחיים! ככל שאתה מרגיש שאתה גדול יותר, כפי גודל הנשמה, ואתה מפספס משהו גדול - אז הנשמה כבויה. תחושת החוסר של האדם היא תמיד קשורה למעלתו. מלך יחסר לו ארמון, עני יחסר לו אוכל. וצריך להבין שגם החסר הזה הוא לטובה. וגם במובן שאתה לומד לצייר בדיוק את החסר לך, ובזה אתה מעצים את הכוח המדמה שבתוכך.
על משקל הנוסחה "הפוסל במומו פוסל", אתה יכול לעשות עבודה פנימית, ומה שתיקנת אצלך ישנה כבר את הראיה על אחרים. העין הופכת להיות טובה ומיטיבה לסביבה.
ועוד, צריך לזכור שתי בחינות. האחת, שעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולם. כלומר, ה' ברא אותך מרצון. רצה בך. השניה, יש השגחה מדויקת. בכל מקום שאדם נפל משם יקום. במקום שאתה נופל ששם הכלי נשבר, תוכל לצמוח להיות אדם יותר גדול אם תסכים להיפגש עם השברים, לגעת בתחתית של הבור. כשאתה לא יודע, חסר אונים, מבולבל - רק משם תוכל לקום. ושוב, הבעיה שאנו מפחדים ללכת עד הסוף, כי בעצם מה כבר יכול לקרות? בסופו של דבר אנחנו ביד ה'... יש לשבור את הפחד ואז מגיעים למקום של אין. עד אבסורד. מקום מינימלי, הבלא דגרמא. מקום הרפואה, אפילו במוות, השורש לאנרגיה מהקב"ה. שמח אמיתי יודע גם להיות עצוב. כך אתה הופך את המקום הקשה למקום מוליד...
השיעור במלואו נמצא בהרצאה של ד"ר אבולעפיה בערוץ מאיר תחת הכותרת: טיפול בייאוש - משבירה לתיקון

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן:

(133)