סדום וארץ הכפות הארוכות / הרב ליאור לביא

סיפורה של העיר סדום תמיד סקרן אותי באופן מיוחד. מה היה חטאם של אנשי סדום “הרָעִים וְחַטָּאִים לה’ מְאֹד”? מהו סודה של הציביליזציה המפותחת והעשירה הזאת” שבקטסטרופה נוראה” (שלאחרונה אף נמצא לה ביסוס ארכיאולוגי) נמחתה מעל פני האדמה?
הנביא יחזקאל תיאר את חטאה במילים הבאות: “הִנֵּה זֶה הָיָה עֲו?ֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה” (טז” מט).
לדבריו” אנשי סדום מהווים מעין ניגוד מגוחך לאברהם אבינו; הם מתנגדים להכנסת אורחים בעוד אברהם אבינו משתוקק בכל לבו להכניס אורחים. אך האם זה כל העניין? נראה שיש כאן עניין עמוק יותר.
המשנה אומרת: “האומר שלי שלי ושלך שלך זו מידה בינונית” ויש אומרים: זו מדת סדום” (אבות פ”ה מ”י). איך ניתן להסביר את הפער הזה בין מידה בינונית – או בלשוננו – נורמלית” לבין הקיצוניות האכזרית – מידת סדום?
כאשר ישנו תיחום טבעי בין רכושי לרכוש חברי” יש בכך ביטוי להתנהלות אנושית רגילה. אך כאשר זו שיטה” כאשר זו תפיסת עולם שבה כל אחד חי כיחיד” כאינדיבידואל” עצמאי ונפרד מחברו – זו מידת סדום.
לכן “זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד” (בראשית יח” כ). סדום היא התרבות האינדיבידואליסטית הקיצונית הראשונה” ששמה על נס את ערכי העצמאות וחירות הפרט” עד כדי אי ההשלמה עם ההזדקקות ההדדית זה לזה (בעומק העניין” זו כנראה היתה העין שבה קלטו את דעת האלוהים. אלוהים” כך הבינו” הוא חזק” חופשי” בלתי תלוי בגורם אחר” כך גם הם רצו להיות” והעושר החומרי סייע להם להרגיש כך. אלא שזו היתה תפיסה אלילית וחיצונית לחלוטין. עומק הרצון הא-לוהי הוא חסד ורחמים).
הזעקה הבוקעת מסדום היא זעקת העשוקים” הנאנקים בסבלם ומכאובם בעוד אין איש השם אל לבו. אך במידה רבה” זעקתה היא גם זעקתה הנסתרת של הנשמה הנאנקת בסבלה. זעקתה של חברה שהשפע שבה מוביל לפשע ובסופו של דבר מונע ממנה ליהנות כראוי מן הברכה שנפלה בחלקה. ברכה שכאשר מבקשים ליהנות ממנה במנותק מהקשר חברתי – מאבדים אותה.
לאחרונה” יד ההשגחה הפגישה אותי בסיפור קצר (מתוך הספר “מי אתה? סיפורו של טיפול”” חורחה בוקאי)” שמתאר להבנתי את פשר קול הזעקה העולה מן העיר סדום ומהדהד באוזנינו עד עצם היום הזה:
***
היה היה איש שהרבה לנסוע. במהלך חייו הוא ביקר במאות ארצות אמיתיות ובדויות.
אחת הנסיעות שנחקקו בזכרונו היתה ביקורו הקצר בארץ הכפות הארוכות. הוא הגיע לגבולה במקרה: בדרך מאובילינדה לפאריס היתה פניה קטנה לארץ הזאת. מאחר שאהב לחקור הוא בחר בדרך הזו. הכביש המתפתל הסתיים בבית ענק מבודד. כשהתקרב הבחין שהווילה מחולקת לשני אגפים: מערבי ומזרחי. הוא החנה את הרכב והתקרב לבית. על הדלת היה שלט:
ארץ הכפות הארוכות
ארץ קטנה זו היא בת שני חדרים בלבד המכונים שחור ולבן. כדי לתור אותה עליך להתקדם בפרוזדור עד שהוא מתפצל ולפנות ימינה אם ברצונך לבקר בחדר השחור” או שמאלה אם ברצונך להכיר את החדר הלבן.
האיש התקדם לאורך הפרוזדור ויד המקרה גרמה לו לפנות ימינה תחילה. מסדרון חדש באורך חמישים מטרים הסתיים בדלת עצומה. בקושי הספיק לפסוע את צעדיו הראשונים כשהחל לשמוע אנחות בוקעות מהחדר השחור.
קריאות הכאב והסבל גרמו לו להסס רגע אבל הוא החליט להמשיך קדימה. הוא הגיע לדלת” פתח אותה ונכנס.
מאות אנשים היו מסובים לשולחן ענק. במרכז השולחן נחו המעדנים המובחרים ביותר שאפשר להעלות על הדעת” אבל אף על פי שלכולם היתה כף שהגיעה לצלחת המרכזית הם היו מזי רעב משום שאורך הכפות היה כפול מאורך זרועותיהם והן היו מקובעות לידיהם. כולם יכלו להגיע לאוכל אבל איש לא יכול היה לקרב את המזון לפיו.
המצב היה נואש והצעקות קורעות לב עד כדי כך שהאיש הסתובב ונס משם. הוא חזר לאולם הראשי ופנה לפרוזדור השמאלי שהוליך לחדר הלבן. מסדרון הדומה להפליא למסדרון הקודם הסתיים בדלת זהה. ההבדל היחיד הוא שבדרך לא נשמעו יבבות או אנחות. כשהגיע לדלת” סובב ההרפתקן את הבריח ונכנס לחדר.
מאות אנשים היו מסובים אף הם לשולחן זהה לשולחן שבחדר השחור. במרכז נראו מעדנים מובחרים ולידיהם של כל האנשים היתה מקובעת כף ארוכה.
אבל איש לא נאנח או התלונן. איש לא מת ברעב מפני שכולם האכילו זה את זה!
האיש חייך” הסתובב ויצא מהחדר הלבן…