ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: שמות
פרשה נוכחית: וארא
פרשה הבאה: בא
 


הצבת גבולות כחסד / הרב נתנאל אלישיב

-----




בפרשתנו אנו פוגשים במידת החסד של רבקה אמנו, ולמדים שהישרות בכלל, והתגלמותה במידת החסד בפרט, הן התשתית הראויה לבית נאמן בישראל. עבד אברהם, שחז"ל מזהים אותו בתור אליעזר, פוגש ברבקה ומבקש ממנה מעט מים. היא נענית ברצון, ומשקה ביוזמתה גם את גמליו. בהתחשב בכמות המים שגמלים צורכים, ובכך שלרבקה יש בסך הכול כד אחד, זו באמת עדות מפליאה על גודל אהבת החסד של רבקה.
ה'אור החיים' הקדוש עומד על לשון הפסוק: "וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ, וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת" (בראשית כד יט). שואל ה'אור החיים': מדוע נאמר "ותכל להשקותו", לכאורה היה צריך לומר "ויכל לשתות", שהרי היא רק הביאה לו את המים, ומן הסתם הוא שתה בעצמו?
אחת התשובות שהוא מציע היא זו:
חששה עליו לצד שהיה עייף בדרך והפלגת השתיה תזיק, והיא הצדקת שערה בדעתה שיעור שיספיק לשתייתו, ולא רצתה להוסיף לו לבל יסתכן, כי העייף לא ישער בשתייתו בעת צמאונו.
אחת התופעות העצובות שאירעו דווקא בסוף השואה הייתה של אותם ניצולים שמתו כתוצאה מאכילת יתר. במחנות ששוחררו על ידי האמריקאים, הקפידו להאכיל את הניצולים במשורה, אבל בחלק מן המחנות ששוחררו על ידי כוחות רוסיים, ניתן להם לאכול כאוות נפשם, וגופם לא היה מסוגל לעמוד בכך. רבקה חששה שבצימאונו, אליעזר עלול לשתות יותר מדי. לכן היא הקפידה לתת לו רק את כמות המים הדרושה לו לפי השערתה, ולאו דווקא לפי הכמות שהיה מבקש אילו זה היה תלוי בו.
מוסיף ואומר 'אור החיים' שכדי שלא יחשוב שהמידה המוגבלת של המים נובעת מכך שרבקה חוסכת במאמצים, לגמלים הקפידה רבקה לתת ללא הגבלה, "עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת". בשולי הדברים אוסיף שבמקרה שלהם לא היה כל כך חשש שיבואו לידי סכנה על ידי כך, שכן בעלי חיים יודעים לכוון לכמות הדרושה להם יותר מבני אדם.
ניתן ללמוד מדברים אלו שחלק ממידת החסד הוא לשים גבולות, ולהקפיד שהנתינה שלנו תהיה במידה הנכונה. מי שנכנע לכל תביעותיהם ודרישותיהם של ילדיו, לדוגמה, אינו עושה אתם חסד, אלא מזיק להם, כי הם לא יודעים לשים לעצמם גבולות, זהו תפקידו של ההורה.
מכאן ילמד האדם גם ביחס לעצמו - אין זה נכון לממש כל שיגיון, אין זה נכון "לזרום" סתם כך בחיים לפי מה ש"בא לי" דווקא ברגע זה. לפעמים אנו שומעים מסרים ברוח ההיגד: "עליך לאהוב את עצמך ולפרגן לעצמך", וזה נכון, אלא שאהבת אמת אינה מצדיקה ויתור עצמי והענקת "צ'ופרים" ללא גבול. אהבת אמת, גם כלפי עצמך, מחייבת לבחון כל תביעה שמתעוררת בלב לאור התורה, המוסר והשכל הישר, לא מפני שאנחנו מבקשים לצמצם את הטוב, אלא אדרבה, משום שאיזון ואיפוק הנם חלק בלתי נפרד מן הטוב!
מעניין שגם בגן עדן, לפני חטא אדם הראשון, היה אילן שאסור היה לאכול ממנו. עולם שאין בו ממד כלשהו של צמצום, הגבלה ואיסור, אינו גן עדן. האדם זקוק גם לגבולות, והם חלק משלמותו.
וכן לימדנו רבי יהודה הלוי ב'ספר הכוזרי' (מאמר שלישי, סימן ג), שם הוא מדמה את היהודי האידיאלי ("החסיד") למושל:
החסיד הוא האיש המפקד על מדינתו, הנותן לכל יושביה את לחם חוקם ומספק להם כל צרכם במידה נכונה, והוא נוהג בכולם בצדק, לא יעשוק איש מהם ולא יתן לאיש יותר ממנתו הראויה לו.
הנה כי כן, מנהיג טוב אינו רק זה שמספק לתושבים את מה שדרוש להם אלא הוא גם מקפיד לא לתת לאיש יותר ממנתו הראויה לו.
מסר זה שלמדנו מרבקה אִמֵנוּ חשוב במיוחד בחברת השפע שאנו חיים בה, חברה שלפעמים משדרת לנו שזה פשע לא לקחת כמה שיותר, "אכול כפי יכולתך", "אתה חייב את זה לעצמך!", וכיוצא בזה. מה שאנחנו באמת חייבים לעצמנו הוא מה שאנו חייבים גם לבוראנו - להשתמש בכל המתנות הטובות שהוא יתברך העניק לנו בצורה מושכלת ומאוזנת, למטרה ראויה ובמינון הנכון. בכך ניטיב באמת לעצמנו ולסביבתנו.


(הדברים עובדו על פי ספרו החדש של הרב אלישיב על פרשות השבוע ומועדי ישראל - 'דברים טובים'. להזמנות: www.binyanhatorah.com )

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן:

(133)