ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: וארא
פרשה נוכחית: בא
פרשה הבאה: בשלח
 


נס, כפשוטו

יפה

הבית חשוך לגמרי. לחצתי על המתג, והאור לא נדלק. עמדתי חסר אונים...
זה כמה חודשים הייתי צמוד לזוג ישישים שתפקודם בבית הלך ונתמעט מיום ליום. כיוון שלא מצאתי עצמי מעמיק בלימוד התורה, עם כל שנלחמתי בעצמי, ירדתי לקביעת עתים קצרות מידי יום, וכיוון שלא נסתפקתי בכך, שהרי אני צריך לעבוד את בוראי, החלטתי לצאת קצת ולהיטיב עם הבריות וה' זימן לי מיד...
ניצולי שואה ועריריים היו. וכאילו לפצות אותם על כך השרה ה' שכינתו ביניהם, והאהבה ביניהם היתה מן הדברים שאינך רואה אלא לעתים נדירות. גם ילדים, אינך יודע באיזו דרך בוחר ה' להעניק לאדם את ילדיו.
הוא, היו לו תלמידים הרבה, שגדלו והקימו כבר בתים והפכו עצמם לסבים, ועדיין הוא קורא להם 'ילדים שלי' בכזאת אהבה, שלא פעם תהיתי אם הורים ביולוגיים מגיעים לכדי אהבה מעין זו. ואשתו כמותו. ביתה תמיד פתוח, והיא עסוקה היתה עמו ב'גידול ילדיהם'.
אלא שהזמן עושה את שלו, ופתאום השיר-תפילה "אל תשליכני לעת זקנה" מקבל משנה תוקף, ואתה מבין שהוא יוצא מקירות הלב ולא בכדי... וה' נענה... וזיכה אותי כנראה לתפקיד הגדול הזה. לקנות, לשלם, להביא את הדואר... ומעל כולם - לשבת , לעדכן אותם בקול רם במתרחש בעולם, ולקרוא להם סיפורים... כל כך אהבתי אותם וביקשתי להיטיב עמם עוד. אז עלה במחשבתי, אולי אקח אותם לטיול עם רכבי. ידעתי שזה לא יהיה פשוט להוריד אותם, כמעט שלא יצאו מביתם כיוון שנתקשו מאוד בהליכתם, אך החלטתי ויהי מה. תחילה נראה היה להם בלתי אפשרי, אך ראיתי שהרעיון הזה שימח אותם. שאלתי אותם לאן חשקה נפשם לנסוע חשבו חשבו והשיבו פה אחד מה שהשיבו.
וכך, אני מסייע להם לאט לאט, קודם היא ואחר כך הוא, לרדת את מדרגות הבניין. מושיב אותם ברכב ונוסעים. הם נראו מאושרים כילדים. גומעים בשקיקה מבעד לחלונות הרכב את החיים בחוץ, ואני מביט עליהם מבעד לראי הקבוע מעל מקום הנהג ומאושר כל כך להעניק להם חיים.
מבחין לפתע כי נשתנתה הבעת פניהם והם מתלחששים. שאלתי והיא השיבה כי שכחה לקחת את התרופה בזמנה. ביצעתי מיד פניית פרסה לעבר הבית. שאלתי היכן הניחה את התרופה, אמרה בביישנות, שאינה זוכרת. את שם התרופה זכרה. ביקשתי שימתינו לי ברכב. לקחתי מהם את מפתח הבית ועליתי. הבית, חשוך מעט, ניסיתי להדליק את האור ולא נדלק, גם לא בחדר השני. נכנסתי קמעא ללחץ. נשאתי את קולי וביקשתי כי למען האישה הנפלאה הזו, אוכל למצוא מיד את תרופתה שאף מקומה אינו ידוע. וכך עם שאני מסתובב חסר אונים, תולה יהבי אך בה', דלק פתאום האור במטבח, ומה היה הדבר הראשון שצץ לנגד עיני, בפינת השיש במטבח, אם לא אותה תרופה... ושוב, תקלה בחשמל, האור כבה...
ברוך מחייה נפשות!!

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן:

(133)