פרשת וישלח” פרשה שבה אנחנו מקבלים את השם הלאומי שלנו. ‘לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך’. ואף על פי ששם ‘ישראל’ הוא השם החדש” ואף כי נאמר שלא לקרוא לנו יותר יעקב” ממשיך השם יעקב להופיע” ואפילו מופיע הרבה.
יש קשר” אומר המהר”ל בהקדמתו לנצח ישראל” בין השם יעקב לשם ישראל. לא רק ששני השמות האלו אינם סותרים” אלא שבמובן מסוים היכולת שלנו לקבל את השם ישראל נובעת מהשם יעקב. יעקב” אומר המהר”ל” מלשון עקב” לשון שפלות וענווה. יעקב יודע לומר בתחילת הפרשה שלנו “קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית”” הוא מרגיש ענווה והתבטלות כלפי החסד האלוקי שבא אליו. מי שיודע להודות על כך שריבונו של עולם הוא שנותן לנו את הדברים ה’שייכים’ לנו” מי שיודע לומר שהכול בא ממרומים” מי שיש לו ענווה כלפי שמיא” כלפי חסד שמיים” הוא מרגיש עצמו עקב – דווקא הוא זוכה להיות ישראל” שר עם אל” זוכה לכוחות אדירים ואיתנים” זוכה לנצחיות. יעקב אבינו לא מת” עוד אבינו חי.
ככל שאדם” ככל שאומה” ככל שחברה יודעת לומר תודה לריבונו של עולם” לומר ‘קטונּוּ” להרגיש שהכול” שכל מה שיש בנו זה הכול שפע אלוקי” דווקא אז העם” החברה והיחיד זוכים לרוממות. הגדולה והענווה הולכים יחדיו. בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא שם אתה מוצא ענוותנותו” ככל שנהיה יותר יעקב נזכה להיות יותר ישראל. וענווים” אומר דוד המלך בספר תהילים” ירשו ארץ. ירושת הארץ המובטחת ליעקב מיד אחרי חילוף שמו לישראל” באה מכוחה של אותה ענווה גדולה שלנו בירושת הארץ. וזכרת כי ה’ אלוקיך הוא הנותן לך כוח לעשות חיל. אם זוכרים שה’ כוח” הוא הנותן לנו כוח לעשות חיל” יש לנו הרבה כוח” יש לנו הרבה חיל.
יהי רצון שכשם שיעקב אבינו ידע להודות וזכה לשם ישראל” כשם שהחשמונאים ידעו להודות בענווה וזכו לכוחות גדולים” נזכה גם אנחנו גם להודות וגם להתברך בכוחות שמים.
