התמימות והפזיזות / הרב טל חיימוביץ / רבנן דאגדתא” מכון מחקר ובית מדרש למדע האמונה

רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז: פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה (שמות מט” ג-ד):
סיפורו של אחד משבטי י-ה” ראובן” הוא סיפור של איש חזון המרחיק ראות. אמנם יש חוזים ויש חוזים. יש שרואים את מהמורות וכישלונות ההווה. אלו” מבינים כי הדרך אל מימוש העתיד המתוק היא דרך ארוכה הדורשת סבלנות מרובה” ויש להעריך גם את הדרך עצמה. ויש חוזים ההולכים לפני המחנה” אך מרוצתם משאירה את כולם מאחור ובאופן כלשהו הם אפילו דורסים את ההווה.
לאורך חייו של ראובן” התורה ממחישה נקודה זו של תכונה הרואה את העתיד האידיאלי” אך פעמים שמדלגת על הערך המצוי כבר בהווה. כך מתבלט הדבר מיד עם קריאת שמו של ראובן. רבותינו מסבירים (ר’ בחיי” בראשית מט” ד)” כי אמותינו שקראו את שמותם של השבטים ברוח הקודש” עשו זאת בהתאמה למידותיו של הקב”ה. רבותינו מוסרים כי שמו של ראובן מהווה גילום של מידת הדין. מאחר ושמו של אדם” הוא גזרת תמצית עניינו” הרי שאפשר לראות היאך ראובן מממש מידה זו בפועל.
מהו המאפיין הבולט ביותר של מידת הדין? מהות הדין היא קביעת האמת בלא להתחשב במציאות עצמה. בניגוד לרחמים המתייחסים לשורת האמת אך לוקחים בחשבון גם את האדם ואת המציאות העומדת למולנו” הדין איננו עושה כן. כאשר אדם שופט בדין את המציאות” הוא בעצם מחיל את הציור האידיאלי והעתידי עליה” אע”פ שבפועל ובהווה הדברים הרבה יותר מסובכים.
גם צורת קריאת שמו של ראובן ממחישה זאת. בעל הטורים (על בראשית פרק כט פסוק לב) שם לב כי בשמו של ראובן נאמר תחילה השם “ותקרא שמו ראובן”” ורק לאחר מכן הטעם לשם זה: “כי ראה ה’ בעוניי”. זאת” לעומת שאר השבטים שקודם קריאת השם” נאמר הטעם. ואכן” בדרך כלל” אדם מקדים סיבה לעשייתו” ואחר כך מבצע. התורה מדגישה כי אצל ראובן אפילו מיד לאחר לידתו התהפכו היוצרות; הסדר הקבוע נשבר. קודם נעשה הדבר” ורק לאח”כ נשמע הטעם. מעין פחזות” חוסר סדר המתאים לעולם הזה” מתוך אי התבוננות במציאות.
הנקודה המשמעותית ביותר שבה הופיעה מגמה זו של ראובן” היא בלבול יצועי אביו. הרב זצ”ל מסביר בספרו עין איה” כי כאן נחלקו דרכיהם של יעקב אבינו ובכורו ראובן. בקדושתו הנוראה” בדרכו המהלכת בתמימות ובשלמות” נהג יעקב אבינו שלא להזניח דבר. מצד רוממות מעלתו” הוא היה יכול להשקיף על המציאות ההווית” ולראות איך מתוך הדרך עצמה” נשקפת כבר קדושת העתיד האידיאלי (עין איה שבת ב” פ”ה פסקה מו). בכל נקודה ונקודה במציאות העכשווית” ראה יעקב אבינו ניצוצות של אורה שיש להרחיבם על פני המציאות כולה. גם בנקודות שנראות טפלות” גם בפכים קטנים” גם בהם יעקב אבינו טיפל עד שהעמידם במקומם (אוהב ישראל” פר’ וישלח). על אף שחיי העולם העתידיים חשובים הם לאין ערוך – “לכל זמן ועת לכל חפץ” (קהלת ג” א) – אין להזניח את חיי השעה החשובים גם הם” ובזמנם” דווקא הם הצריכים להבנות. לפיכך” בזמן שליטתה של רחל” גם שפחתה שהיא הטפלה לה” צריכה לרשת את מקומה כעיקר הבית (עין איה” שם).
ראובן לעומת זאת” ניחן במידת הפזיזות: “המהירות היא חסרון לעצמה כשתגיע לתחום הפזיזות” שהיא מניעת התיישבות הדעת מהמעברים של החיים” שהם ראויים להיות נאהבים כשהם לעצמם” וראוי לאדם השלם שיישא את העולם באהבה ובמנוחה” שרק אז תגיע לו התכלית הנרצית מחיי הזמן” גם מחיי העולם המושגים על ידם” ( שם פסקה מח). מאחר שכך” ראובן ראה למולו רק את טענתו: “אם אחות אמי היתה צרה לאמי” שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי?!” (שבת פ”ה דף נה ע”א). טענה זו נכונה כשלעצמה” אם אנו לא מבינים שאין לך דבר שאין לו שעה או מקום (אבות ד” ג)” ובזמן מסוים העיקר הוא מה שנראה לעומת הסך הכולל” כטפל.
מידה זו של יעקב צוותה לכל בית ישראל – “בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך”. לכן “צריך לבקש את הקב”ה (דווקא) בתוך הדרכים שהוא מתנהג בהם. כשהוא עוסק בתפילה אז יבקש את הקב”ה בהבנת עיני תפילתו וכוונה רצויה באמונת הלב…ולא יבקש את הידיעה בשעה ההיא בעניינים אחרים” כי כיון שהוא עוסק בעבודה זו” הקב”ה כביכול שורה מצדו בזו העבודה דווקא ובה ימצאנו ולא במקום אחר” (מוסר אביך פ”ב ב).